מטרופולין - קרח
חזרתי מפוחדת מאי פעם לגמור באיזו קופסה, לחיות חיים בורגניים - אישה, גבר, בית, כלב, ילד.
חשבתי איך תתנהל השיחה שלי עם נעמי, אם אני אחזור אליה או לאיזה גלגול שלה:
נו, אז מה חדש?
-כלום, נתקעתי מאז הפעם האחרונה על הספה שלך.
לא חושבת, התקדמת הרבה מאז.
-יכול להיות, ועדיין אני מדשדשת אחרי אחרים.
את עוקפת אותם בסיבוב במובנים מסויימים.
-כן, מה למשל?
הדבר הראש שעשית כאן היום הוא לדבר, ולא לפרוץ בבכי.
-אני אוהבת לבכות, אבל אני מעדיפה לתקשר היום עם אחרים קצת אחרת. את הבכי אני משאירה לעצמי.
אוקיי. אז איך את מתקשרת היום?
-אני שרה.
שירים של מי?
-של עצמי, של אחרים. יש כותבים שהמילים שלהם יושבות לי בול בפה. אבל לאחרונה כמעט השלמתי שיר חדש.
כן? מה קורה בו?
-קורה בו הרבה, אבל הגיבורה של השיר קפואה כמוני. בעוד איזה מיליון קשרים הרסניים.
וטוב לך בקשרים האלה?
-בוודאי, אחרת לא הייתי צומחת מהם.
אז... איך קוראים לזה?
-שרינק. במובן של פסיכיאטר וגם הצטמקות. כי נמאס לי משניכם כבר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
