קריאת מוספי השבת הופכת למשימה יותר ויותר בלתי אפשרית. כמות הסבלנות שאני צריכה לאגור בשבוע אחד ולשחרר לא מספיקה. אני רואה רק בלוקים של שחור, מסודרים נורא יפה על הנייר האפרפר. גיבובים ומחרוזות שלא עושים שום הגיון בתוך המוח שלי, ואני לא מצליחה לקרוא את האנשים שהחליטו להיחשף בלעדית לאותו עיתון - הנטייה המינית שלהם, המאכל הסודי שהם מכינים לבני המשפחה או סתם איך קראו לקוף של ילדותם.
אני לא מצליחה לקרוא אותם ובאיזה שהיא צורה אני גם לא מצליחה לקרוא את עצמי.
אני חוזרת אל השורות שוב ושוב, ממלמלת אותן בלי קול רק כדי שהשפתיים אולי יעבירו מסר לחלק שאחראי לזיכרון לטווח הקצר, אולי אפילו לזה שאחראי על הטווח הארוך. אני מתקשה למצוא מילים גם לדברים יום-יומיים ונמאס לי מהמרדף אחרי עצמי בתוך הראש שלי.
נמאס לי להתנדנד בין חברים שיעזרו לי להמציא בתים למנגינות שלי, קשה לי לחלוק את התהליך.
אני לא יודעת איך הגעתי לכאן. מרוסקת, על רצפת האספלט החמימה, מקופלת, שוכבת על צד ימין, האוזניות עדיין תקועות באוזניים, האייפוד עף שמאלה אבל המוזיקה ממשיכה להתנגן במן התרסה כזו.
בעצם, אני יודעת איך הגעתי לכאן.
מאז ששיניתי קידומת התחלתי לרוץ, כי אני מרגישה עדיין תקועה בגיל שבע עשרה ושמונה חודשים, ערב הגיוס שלי. אני רצה כדי לאבד משקל וגם כדי להאיץ את הגלגלים קדימה, אולי הזמן יתחיל לזוז גם הוא - אולי מתישהו נפגש באמצע.
נאנקתי מכאב.
אבל זה העלבון שצרב יותר. מישהו שעבר באזור הגיע מהר לעזור לי, שמחתי שיש עוד אנשים טובים באמצע הדרך. אספתי את עצמי מהרצפה וחזרתי לרוץ.
דמעה מעין ימין, אחת משמאל, ולמרות שהראייה שלי הטשטשה, השביל כבר מוכר.
אני רצה ומסתכלת על כפות הידיים שלי - אדומות, מנוקדות מהחול שנשחק על האספלט, הגוף שלי צורח ואני שותקת.
עוד סיבוב, ועוד אחד, והקול הזה בראש שלי ממשיך להדהד:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
