לפניו היתי ילדה קטנה, שלא ידעה הרבה על עצמה או על העולם או שאולי היא ידעה אבל לא הבינה.
לפניו כל כך פחדתי לאהוב מישהוא אולי מהסיבה שלא באמת האמנתי שמישהוא יהיה מסוגל לאהוב אותי בחזרה.
בזכותו התבגרתי,השתניתי, עכשיו אני רואה את העולם בצורה שונה.
עכשיו אני יודעת באיזו עוצמה אני יכולה לאהוב, ושיש מישהוא שיכל לאהוב אותי חזרה אולי לא באותה עוצמה.
עכשיו הבנתי עד כמה שאני זקוקה לרגש הזה, הרגש המתוק של לאהוב מישהוא ולדעת שגם הוא אוהב אותי.
עכשיו אני שונה, פחות תמימה, יותר חזקה.
עכשיו אני יודעת שאני אוכל מתישהוא לאהוב אדם אחר אולי אפילו יותר ממה שאהבתי אותו.
עכשיו אני יודעת שגם מישהוא אחר יוכל לאהוב אותי הרבה יותר ממה שהוא אהב אותי.
ובכל זאת זה לא מרגיע, לא עד כדי כך.
המחשבה הכואבת שיכול להיות שהוא בכלל לא יזכור אותי או שהוא שכח עד כמה שהוא אהב אותי פעם, היא לא עוזבת אותי.
אני מתגעגעת לתחושה שהיתה מתפשטת בי כשהיתי לידו או פשוט כשהיתי חושבת עליו, והיתי יודעת שהוא מרגיש את אותו הדבר כלפי.
אני כל הזמן חושבת שאם היתי עושה דברים בדרך קצת אחרת אולי עדיין היתי מוצאת את עצמי לידו.
אבל כניראה שככה הכל צריך להיות.
יש בי תיקווה שמתישהוא אני שוב אוכל לדבר איתו בחופשיות, ושהוא יענה לי באותה החופשיות כמו שהינו מדברים פעם.
אני כל כך רוצה לשכוח את אותם המילים שהוא אמר אז אחרי שהכל ניגמר, איך הוא באמת מצפה ממני לשכוח אותו?
הרי איך אפשר לשכוח אדם שאהבתי שאני עדיין אוהבת אבל עכשיו זאת כבר אהבה שונה.
ואיך אני יכולה להרשות לעצמי לשכוח אותו אם אותם כמה חודשים שבילינו כל כך הבה זמן ביחד לימדו אותי כל כך הרבה?
והכי חשוב למה הוא באמת כל כך רוצה שאני אשכח אותו?
הוא רוצה שאני אשכח את מה שהרגשתי כלפיו, או אותו עצמו, או שאולי את הפרידה שבה הוא לא יכל אפילו להסביר לי בדיוק למה הוא עושה את זה ואת איך שהוא מרגיש לגבי כל זה ולגבי?
אולי הוא באמת לא מבין מה הקשר שלי איתו היה בעיני?
אחרי כל הפעמים שבהם הסברתי לו בידוק מה כל זה היה בישבילי.
אני רק מקווה שיום אחד אני באמת אבין שאפשר באמת להפסיק לאהוב עד כדי כך שכבר לא אכפת לך מאותו אדם.
אני מקווה שאם אני אהיה באותו המצב שבו הוא היה נתון אני עדיין אצליח להישאר כנה.
אני מקווה שהוא יודע שחלק קטן מהלב שלי תמיד יהיה שייך לו.
אני מקווה שהחלק הקטן הזה יפסיק לעקצץ כל פעם שאני חושבת עליו.
אני מקווה שיום אחד תהיה לי אהבה שאף פעם לא תמות ושאף פעם לא ימאס, ושתספיק להרבה מאוד זמן.
אני מקווה שיום אחד אני אוכל לבטא את עצמי בפניו בדרך הכי נכונה והכי ברורה ושהוא יבין הכל ושהוא יפסיק להתנהג כמו שהוא מתנהג, ושאני אוכל להרגע יום אחד ולא לחשוב על כל זה שוב ושוב על אותו הדבר, שמציק וכואב ובאותו הזמן גם מחזק ומחשל וגורם לריצוד קטן של סיפוק שלא ברור מאיפה הוא מגיע ולמה.
אני מקווה שמתישהוא אני אבין למה הוא הפסיק לאהוב, ושיום אחד יהיו לי כל התשובות.
אני מקווה שמתישהוא יבוא יום ואני אוכל לחשוב שוב על העבר ולא להרגיש כמה מפגרת היתי באותו הזמן.
אני יודעת שמתישהוא יהיה לי כל כך טוב ואחרי זה שוב רע ושהכל זה בעצם סתם גלגל אכזרי ומלא היגיון.
צריך לדעת מתי לא להרים ידיים ולא להביא לרע להשתלט ליותר מידי זמן...
וגם לא לטוב.
.Angie.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
