המסע של שירז

אני כזאת טיפשה אלוהים. כמה טיפשה אני יכולה להיות שהכנסתי את עצמי למצב האבסורדי הזה, כמו לחטט בפצע פתוח.

אני יוצאת עם מישהו חדש, רק מהשבוע האחרון. הוא כל כך לא הטיפוס שלי - הוא בדיוק בגובה שלי, יש לו שיער ארוך, הוא קטן ממני בשנה, ויש לו מבנה גוף צר שכשאני אני מחבקת אותו אני מרגישה שהוא תיכף יישבר לי. לא הטיפוס שלי. אבל בכל זאת, שלושה ימים ולילות שכבנו במיטה והסתכלנו אחד על השני. אתם מכירים את זה כשמתחילים קשר חדש ויש חיבור כזה חזק, מיידי, והשעות טסות ופתאום בוקר, ונדמה כאילו מכירים כבר שנים אבל נפגשנו רק לפני שלושה ימים... זה היה מדהים.

אולי אני צמאה לאינטימיות, ויותר מדי זמן אף אחד לא חיבק אותי בלילה ונרדם איתי מתחת לפוך או עישן איתי את הסיגריה שאחרי. אולי אני מתגעגעת להתנשק עם מישהו שעתיים ואז להירדם בלי ציפיות או מתחים. אולי...

אבל הפעם זה באמת היה גול עצמי. אני יודעת שזאת אשמתי אבל כל בחורה בשלב מסוים מכוונת את השיחה לאקסים, לאקסים המיתולוגים, לוואן נייט סטאנדס, לכל הסיפורים הכאילו מעניינים שפורטים על עצבי הסבלנות, זו מין מאזוכיסטיות נשית כזאת אני חושבת. אבל לזה באמת לא ציפיתי. ממש בא לי בהפתעה. כשהוא אמר שכל הבנות שהוא יצא איתן עד עכשיו היו רזות. והוא לא התכוון לרזות, הוא התכוון לאנורקסיות. ככה הוא אמר לפחות. ואני דמיינתי אותו עם הבחורה שאני רוצה להיות, עם הג'ינס מידה 34 שלא כל כך צמוד עליה, עם הגופיית ספגטים שמראה את עצמות הבריח ועם האיפור השחור בעיניים שאני אוהבת אבל פשוט כבר לא מחמיא לי כמו שהיה בתיכון, כשהייתי רזה.

ואולי באמת היינו צריכים להיפגש בתיכון, ככה אני מרגישה לפחות. ככה כל הקשר הזה מרגיש לי. אבל העובדה היא שנפגשנו עכשיו, ואולי זה הגורל שהפגיש אותי עם מישהו שילחץ לי על הנקודות הרגישות, על פצעי הלחץ הרגישים, על המוגלה שמצטבר אצלי. כשהוא אמר לי את זה לא שמעתי יותר ולא ראיתי יותר, רק הרגשתי שמישהו סוחב אותי החוצה מהמיטה, אותי ואת הידיים השמנות שלי, הירכיים הענקיות והמתפשטות, את הבטן הרכה והפצועה. כל כך נפגעתי.... כל כך לא רציתי לשמוע את זה ממנו.

כשאני חושבת על כל הבחורים שהייתי איתם עד עכשיו אני רואה מכנה משותף דיי ברור - כולם גבוהים ממני, גדולים ממני בכמה שנים, בדרך כלל חכמים ממני, או ככה לפחות ראיתי אותם, עם כתפיים רחבות וידיים שריריות שיכולות לעטוף אותי ולגרום לי להרגיש במיטה את מה שלא הרגשתי כשהסתכלתי במראה - קטנה, שברירית, נשית. אני צריכה מישהו שיוכל להתנגד לי, שיוכל להקטין אותי כשאני לא יכולה. והוא לא יכול. הוא לא יכול פשוט. אמרתי את זה לעצמי בשניה הראשונה שנעמדתי מולו וראיתי שזה לא יכול לקרות בנינו. אבל בחלקיק שניה אחד של חוסר תשומת לב פתאום התנגשנו בכימיה לא מובנת ומצאנו את עצמינו במיטה מסתכלים אחד על השני עד הבוקר. שלושה ימים. ואמרתי לעצמי שזה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו וכשנגעתי בו והשתגעתי מהריח שלו רבתי עם עצמי בראש שלא לשים לזה לב. כי הוא כן מושך אותי. הוא מטריף אותי. אז מה אם הוא קטן ממני. אני את המסע שלי התחלתי, אולי זה מה שיעזור לי להתמודד - שאני לא צריכה מישהו גדול ממני כדי להרגיש קטנה, שאני אקטן לבד בכוחות עצמי.

אבל אז הוא אמר את מה שהוא אמר ונהייתי חיוורת, אני בטוחה. והוא אפילו עשה את זה יותר גרוע כשניסה לנחם אותי, אני בטוחה, ואמר לי שהוא "בסדר עם זה". התחלתי לבכות כמו בחורה אמיתית. זה לא מה שהפריע לי. מה שהפריע לי היה שהוא הודה בזה. הוא ידע בדיוק על מה אני מדברת. הוא הסכים איתי כשאמרתי שאני מרגישה שמנה במיטה והוא חושב אותו הדבר.

השורה התחתונה היא שגם הוא חושב שאני שמנה, וכשהוא נוגע בי גם לו יש דיאלוג פנימי שאומר לו - היא שמנה, תראה את הידיים שלה, איכס הבטן שלה, אוי התחת הענק הזה מה עושים איתו... אבל זה בסדר. הוא מסכים איתי שזה אישו אבל הוא התמודד עם הדיאלוג הזה בראש שלו ועכשיו הוא "בסדר עם זה". ואני לא הסכמתי שבכלל הדיאלוג הזה יהיה.

תראו עד כמה אני חסרת ביטחון - נשארתי. בכיתי, הוא חיבק אותי, ונשארתי. אני עוד לא מאמינה שנשארתי. אולי זה הדבר שאני בעצם צריכה הכי הרבה - מישהו שיזכיר לי כמה אני שמנה כשאני שוכחת. בסוף שבוע הזה כמעט אכלתי שוקולד - אמא שלי קנתה את הסוג שאני הכי אוהבת. אבל אז נזכרתי בו, ונזכרתי בידיים שלי השמנות, בירכיים הענקיות והמתפשטות ובבטן הרכה והפצועה וסגרתי את המקרר. אולי זה מה שהכי הייתי צריכה.

לילה טוב,

שירז