|
| 7/2009
לב שבור הוא לב שלם
כן, נתחיל עם קצת קיטש. לא תמותו מזה.
לב שבור לעולם לא יוכל להיות שלם. כשלב נשבר, נופלת ממנו חתיכה שלא תושב לעולם. אני יכולה לראות את זה כמו חלום בהקיץ.
הכאב שהחתיכה הזאת משאירה לעולם לא יעבור והפצע לעולם לא יגליד.
עוברת עלי תקופה מסריחה. כל מה שרק יכול משתבש. יחסים, עבודה, הרכב שמתקלקל.
בעל כורחי הוצאתי מבית ההורים, לפתוח כביכול בדרך חדשה שרק תטיב עמי.
אומרים שזו אמורה להיות התקופה הכי טובה של חיי, בדומה לשנותיי בתיכון. זה
לא נכון לגבי שתיהן. כבר בחטיבת הביניים הבנתי שאני לא רצויה שם. בתיכון
שרדתי רק חודשים בודדים בכיתה י'. ואז שלוש שנים של חוסר מעש ועליה במשקל.
ואז צבא. למעשה, תקופת הצבא הייתה מבין הטובות שהיו לי אי פעם. הכל התחבר
והרגיש נכון. הייתי במערכת יחסים של מעל לשנה, שירתתי קרוב לבית ויצאתי
יומיות. למרות שזה לא מה שתכננתי לעצמי כשירות צבאי, לבסוף התפשרתי
והשלמתי עם המצב. אחרי הצבא עברתי מעבודה אחת לאחרת. בחלקן הרווחתי יותר,
בחלקן פחות. תמיד הכסף היה מספק את צרכיי הבסיסיים ואף יכולתי לחסוך כדי
לבסוף לקנות לעצמי כלי רכב.
היום אני גרה לבד בדירת חדר בקיבוץ במרכז הארץ. אבי החליט להעביר את
המשפחה לדירה אחרת כדי לחסוך בשכ"ד. אחותי האמצעית לומדת רפואה בחו"ל
ומגיעה לארץ רק בחופשות סמסטר. אחותי ואחי הקטנים עדיין בצבא, כשאחי מגיע
הביתה פעם בשבועיים-שלושה ואחותי עושה יומיות. על מנת לחסוך בשכ"ד, אבי
מצא דירה המספיקה לשלושה אנשים בלבד. אמי, אחותי ואחי. אבל לא לי. אחרי
חיפוש קצר, מצאנו את דירת החדר שבה אני גרה. יותר "כוך" מאשר חדר. הייתי
אמורה להתחיל לעבוד ברפת של הקיבוץ ולהרוויח שכר מינימום, בעיקר כדי לכסות
על ההוצאות החודשיות של הדירה. רצה הגורל והעבודה ברפת לא הסתדרה כמו
שקיוויתי. כך נגזר עלי לגור לבד, בלי עבודה, בלי משפחה סביבי. רק שכנים
מטורללים. עברו יותר מחודשיים מאז בחרתי לעזוב את מקום העבודה הקודם שלי.
הסיבות לעזיבתי לא ממש חשובות והן לא העיקר.
אני במינוס של 800 שקל בבנק, כש-1,000 זה המקסימום. ירדתי 4 קילו בחודש
האחרון בגלל שאין לי כסף לקנות אוכל. באותו חודש גם פגעו בי נפשית וריגשית
יותר ממה שאני רוצה לזכור. לא הייתי במערכת יחסית נורמלית כבר 5 שנים. זה
לא משנה אהבה כמה יש לי לתת כשאף אחד לא מעוניין בה. אני מרגישה חד פעמית
כמו שמלת כלה. אוהבים אותה מאוד ליום אחד ואז זורקים. או שוכחים בארון. או
מעבירים הלאה. כן, מעבירים הלאה. זה הכי מדויק. מישהו שהתחיל איתי קשר
לפני כמה חודשים אמר לי שהוא לא מעוניין בקשר רציני. כך נוצר מצב שאנחנו
נפגשים פעם-פעמיים בשבוע רק כדי למלא צורך גופני בלבד. לפני שבוע כשהוא
היה אצלי, ישבנו עם השכנים שלי בחוץ ודיברנו. בשלב מסוים הגיעה אחת השכנות
והם התחילו לדבר. באותו רגע לא נאמר כלום, אבל אחרי שהוא הלך היא הביעה בו
עניין
ושאלה אותי מה הקשר שלי אליו. אמרתי שהוא ידיד. היא שאלה איך קוראים לו
ומה הוא עושה ואיפה הוא גר ועוד כלמני שאלות ריקות מתוכן. למחרת סיפרתי לו
שהיא שאלה עליו. הוא ביקש ממני להעביר לה את הטלפון שלו כי הוא מחפש בת
זוג. ואז הזכרתי לו שכשאנחנו הכרנו הוא אמר לי שהוא לא מעוניין בקשר רציני. באותו רגע הוא לא אמר כלום אבל למחרת הוא שוב ביקש ממני לדבר איתה בשבילו.
כמה שבועות לפני כן, נתקלתי בחבר משותף שאני מכירה רק בפנים ובשם ומעולם לא
דיברתי איתו עד לאותו רגע. העברנו לילה שלם ביחד (לא, לא מה שאתם חושבים),
ובבוקר נפרדנו דרכינו. שבועיים לאחר מכן הוא התקשר אלי ורצה להיפגש. נסענו
ביחד לבקר חבר משותף בבית חולים ואחר כך נסענו לראות איזה מירוץ אופנועים
ששודר בפאב הקבוע שלי. באותו ערב חזרנו אליו ושוב העברנו את הלילה ביחד.
קמנו ממש מוקדם בבוקר כי הוא קבע עם מישהו לצאת לרכב בשטח. כשהיינו בדרך
לאוטו הוא אמר שהוא מצטער על הטעות הזאת ושזה לא יחזור על עצמו. לתומי
חשבתי שמדובר ברכיבה שהוא קבע לעצמו בשעה כל כך מוקדמת. ואז הוא היה צריך
להסביר לי שמה שקרה אתמול בלילה היה טעות בגלל שרק עכשיו הוא התחיל משהו
עם מישהי אחרת והוא ממש רוצה שזה יעבוד.
היו עוד מקרים אבל כרגע זה לא ממש משנה. האחרון טרי מדי (שבוע שעבר), וממש לא בא לי לפתוח את זה שוב.
הויסקי בכוס תכף נגמר והשמש מאיימת להפציע עוד רגע.
עוד מעט יש לי יום הולדת. מעניין עד כמה אומלל גם היום הזה יהיה.
| |
| כינוי:
צ'נסטוכוב
בת: 42
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
