1.

על פי פרויד, עד גיל שנה, האזור בו ממוקדת ההנאה המינית של בני האדם הוא חלל הפה. שלב זה בהתפתחות נקרא "השלב האוראלי". אין להימנע מההשוואה המתבקשת - תינוק היונק חלב מקיים, מבחינתו, יחסי מין, ואימא התוקעת מוצץ בפי תינוקה מביאה לבנה ביד. אמרות ידועות בסגנון "קל כמו לקחת סוכריה מתינוק", מעולם לא התיימרו להתייחס לעובדה הפשוטה, שתינוק שנלקחה ממנו הסוכריה הוא תינוק מתוסכל מינית. התסכול המיני של תינוק חסר-סוכריה, כמו גם סיפוק יתר של תינוק עם סוכריית-ענק, עלולים להביא לתופעה הנקראת "קיבעון אוראלי": האדם נתקע בשלב האוראלי גם לאחר שעבר את גיל שנה, והצורך להכניס עצמים שונים לפה קיים גם בשלבים המאוחרים יותר של חייו. עישון, לדוגמא, הוא תופעה המבטאת קיבעון אוראלי. או לעיסת עטים. לפעמים, כשהעשן הורס את הריאות, או כשהעט נשבר וגלונים של דיו יורדים במורד הלשון, קיבעון אוראלי יכול לעשות סרטן.

2.

הפוסט הזה מוקלד בערב ראש השנה בזמן נסיעה חזרה מארוחת החג בבית דודיי. הרבה דברים היו צריכים לקרות, כדי שהסיטואציה המתוארת תוכל להתרחש. ראשית כל – בניית ההתנחלות כפר אדומים. הכביש עליו אני נוסע נבנה ככביש גישה המשרת גם את מתנחלי כפר אדומים, ולא היה נבנה במתכונתו הנוכחית אילולי הכפר. כדי לשמור על קיומו של כפר אדומים, חשוב היה להבטיח, שתושבי ההתנחלות ירגישו בנוח על אדמות לא להם – ולשם כך הוצב סלקטור גבוה ושרירי בכניסה, שאומן בסינון על פי קריטריונים של גזע, כאילו היה חורץ את גורל המבלים באיזה מועדון אקסקלוסיבי. מלכתחילה, לשם בניית ההתנחלות וסלילת הכביש, היה צורך לכבוש את אותן אדמות. כאן הצבא הישראלי שיחק תפקיד לראשונה, כשכבש את הגדה המערבית במלחמת 1967. כדי להבטיח את תכלית הכביש - התעבורה היהודית בו – בחרה ממשלת ישראל לדכא את התעבורה הפלסטינית. סממן אחד לדיכוי זה ניצב מימיני, כשהמכונית פונה מכביש 417 לכביש 1: חומת ההפרדה. סממן נוסף ניצב משמאלי: נתיב העמוס במכוניות עם לוחיות רישוי צהובות. רק לוחיות רישוי צהובות. ערב ראש השנה, הוטל סגר כללי על התושבים הפלסטינאים של הגדה המערבית. בשלושת הימים הקרובים, לא יוכלו רבים מהם להגיע למקום עבודתם או לבית החולים הקרוב.

סיטואציה זאת, בה אני משמש כרגע כנוכח, היא אמנם תוצאה של הרבה מאוד אירועים היסטוריים, אך היא אינה נחלת העבר. בניית ההתנחלויות, הכיבוש, הדיכוי והגזענות מתרחשים מסביבי גם עכשיו. מעמדי כנוכח, בסיטואציה כזאת, הוא אינו מעמד פסיבי; הוא מעמד המשתף פעולה עם הסינון הגזעני, עם הסגר ועם דיכוי העם הפלסטיני - ועל כן אני במעמד התורם לביסוסם. מצבי הנוכחי, במידה רבה, הוא לא רק תוצר פרי ההיסטוריה, אלא גם תוצר של ההווה ובסיס לו, ועל כן, בעצם קיומי, אני משחק בו תפקיד.

דוגמא להימנעות מן העיסוק המתחייב בשאלת מעמדם של המבקרים בהתנחלויות, ניתן לראות בעיתונות השבועות האחרונים, אשר סיקרה את החרם שהכריזו שחקני תיאטרון ואמנים על היכל התרבות החדש באריאל. עיתונות המיינסטרים בישראל נמנעה לחלוטין מלעסוק בשאלת משמעותה של הופעה באריאל. אם לא הייתה נמנעת מהעיסוק, ייתכן והייתה מגלה כי הופעה באריאל איננה חסרת משמעות פוליטית. לשחקנים, בתור בני אדם, יש זכות להביע או שלא להביע את דעתם הפוליטית – ועל כן יש להם הזכות להופיע, או שלא להופיע, באריאל. בשישי האחרון, ראש עיריית אריאל, רון נחמן, סיפק אי הבנה בסיסית של הסיטואציה, כשאמר בריאיון ל-"זמן מעריב”, ש-"תיאטרון זה עסק כלכלי במימון ציבורי. אני שומע שהם לא רוצים לתת לנו לגיטימציה ואומר: 'מי שואל אתכם בכלל? אתם עובדים ומקבלים כסף מהמדינה'". על פי השקפתו, העובדים, השחקנים - הם בעצם משרתים של מעסיקם, המדינה - ועל כן שמורה למדינה הזכות לנצלם ולהכריחם להביע תמיכה או הסתייגות מאידיאולוגיה. רון נחמן הציג יפה כל-כך, ולגמרי בלי כוונה, עוד נקודה בקשר העמוק בין הקפיטליזם לכיבוש ולקולניאליזם.

3.

ההתנחלות כפר אדומים היא תוצאה של קיבעון אוראלי. בשנת 1967, מדינת ישראל, תינוקת בת 19, קיבלה סוכריה גדולה, צבעונית ומתוקה בצורת יהודה ושומרון. הזקפה הציונית השתוללה, וממשלת ישראל, שנהנתה מסיפוק יתר, בחרה לחזק ולתחזק את נטיותיה האימפריאליסטיות בשלל טבעות גומי, שתכליתן האדרת הצבא הישראלי ופעולותיו במה שנקרא "מלחמת ששת הימים". "מלחמת ששת הימים": עשרות אלפי חיילי אויב נהרגו בקצת פחות משבוע. הרף עין. כלום זמן, ואיזה הישגים! יהודה ושומרון. רמת הגולן. סיני. היה טוב, וטוב שהיה. תמיכה בדיכוי היתה אך טבעית כחלק מהגל הלאומני.

מעט מאוחר יותר, האזרחים שהחלו ליישב ולפקוד את המקום היו כסיגריה המענגת את האזור האוראלי שקיבעה מדינת ישראל. נערי הגבעות ואנשי העסקים כאחד, ניסו להפיח חיים חדשים באורגזמה היהודית-משיחית, ואם אפשר, גם לשפר אותה בכוח עבודה זול ובשטחים חדשים לנדל"ן. אך בו זמנית, ישראל זיהמה ראותיה בשלל היבטיו של דיכוי העם הפלסטיני. מהר מאוד, הכיבוש והדיכוי החלו לגדול לכדי גידולים סרטניים של ממש. כשאני, או כששחקני התיאטרון הסרבנים, נוסעים בכביש השמור ליהודים בלבד בדרכינו לאריאל - אנו מזרימים לריאותיה של מדינת ישראל עוד עשן. מפה, לפחות - חלקו הדרום-מזרחי של כביש 1 - זה נראה כאילו מדינת ישראל מעשנת עצמה למוות.