תשובההיא החברה הכי טובה שלך. באמת.
לא כזו שבא לבקר באחת מתקופות החיים שלך ושניכם יודעות שבעוד כמה
שנים תשכחו בכלל שהכרתם.
עברתם הרבה ביחד. בעצם מה לא?
היא קראה אותך כמו ספר.
זה היה כל כך ברור, שלא משנה על איזה בחור נפלת וכמה נסיך שהוא לא יהי´ה,
שורה תחתונה הוא היה צריך לקבל את האישור שלה.
אהבה-עבר.
עיקמה את הפרצוף- יש לו בדיוק יומיים של חסד.
לא אהבה- גם אם הוא נטף צ´רמניג:
האני, עלית כיתה אבל לא בבית סיפרנו.
´אולי חברה שלך?´ הוא ניסה.
´אז זהו...שאני רוצה שהיא תמשיך להיות כזו. חברה שלי. ונכון לעכשיו לא
הייתי מכירה אותך גם לסבתא האלמנה שלי שלא רואה בעין אחת.
אם כבר להיפטר מן העולם אז לפחות עם טעם טוב...´
הפסקת לספור כבר,אבל עכשיו את זוכרת שהיו כמה שבאמת נראו נחמד.
צדיקים כאלה,שלהבדיל מחבריהם לא החזירו אותך לשיעורי ביולוגיה בכיתה ט´,
ולוויכוחים על דרווין ומוצא האדם מן הקוף.
נראה שהם באמת הבינו אותך,יכלו לגעת בנשמה שלך,למרות שזו הייתה קצת יותר
מורכבת וחיה מהסטנדר הישיבתי. (כמובן בלי הכללה, ויש המון ביניישי"ם מדהימים)
בפעם הבאה תנסי לנקד להם:
´אני עייפה, אולי נעצור קצת?´= לא טמבל! אתה לא אמור להמשיך ללכת
ולהראות לי עד כמה אתה בקיא ברחובותיה של עיר.
העייפות לא תעבור לי, הסיכוי שלך איתי, דווקא כן...
כמו אחיות. את והיא.
ועכשיו....את עומדת שם.
ביום הגדול שלה.
בצד. מתבוננת בה.
נבוכה.מבולבלת.
בא לך להקיא.
מהתרגשות.או שאולי זה משהו אחר. לא מוגדר.
ברור שאת שמחה בשבילה!
אם בשבילה לא תהיי שמחה אז בשביל מי כן?
כמה היא עזרה לך...תמיד הייתה שם.
איך שהמילים שלה חיבקו לך ת´לב.
הנשימו אותו. כל כך נגעו....
לא, היא לא יודעת, אבל למרות כל מה שאמרת לה, עדיין אין לה מושג כמה
פעמים אלמלא היא את באמת לא יודעת איך היית שורדת.
הם התחילו. כלי נשיפה. המנגינה ההיא...
שרצה אצלך בראש כל לילה.
מתמזגת עם חלומות מתוקים ונהפכת לתפילה.
"חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכונו את לבם למקום."
אולי על בעיות אחרות.
בכל מה שקשור לנושא הזה, של השידוך, של האחד שלך.
זה פשוט נשפך ממך.
כל הכאב האין סופי. רגעים קפואים של צער, תסכול, פחד תהומי שנתחברו להם
לקרחון ענק שחתך בבשרך.
הוא בא אליה...הנסיך שלה. הנבחר.
אוי כמה שהיא חיכתה לזה. כמה תפילות.
דמעה זולגת.
קשה לך לנשום. והלב שלך...דופק.
בום. בום. בום.
הוא מכסה אותה.
עוד דמעה.
בום. בום.בום.
והיא....החברה שלך. הנשמה התהומה שלך. המשענת.הקול המלטף.
ניראת כל כך...
יפה.
טהורה.
מיוחדת.
את באמת שמחה...
איך אפשר שלא...
אבל את עדיין שומעת אותו.
לוחש לך.
מעיק.עמוק.מתפשט.בולע.
´ו....מה איתי?´
´ריבונו של עולם....מה איתי?´
´נכון, אתה יודע שאני מאמינה בך...באמת מאמינה....אבל לפעמים...פשוט חשבתי....
ת´יודע...אני לא איזה רב גדול,רק בחורה פשוטה.באמת ויש רגעים...
כמו עכשיו למשל...שזה כל כך קשה לי....כל כך קשה....´
´שלא תבין אותי לא נכון! אני באמת אוהבת אותה. מפרגנת לה עד הסוף.
מגיע לה. למלאך הזה. היא כל כך עזרה לי...אבל, שאני מסתכלת על בעלה...אני פשוט...´.
´לא מבינה´.´לא יכולה יותר´.
וכאן בת שלך מלך, אני עוצר רגע ורוצה לשאול אותך שאלה קטנה:
יש מישהו בעולם שאת סומכת עליו?
לא.
לא סתם סומכת.
מישהו שאת ממש, אבל ממש יודעת שלא משנה מה שיקרה...את סומכת עליו באמת.
בעיניים עצומות.
מישהו שגם אם תעמדי על הגג של מגדלי עזריאלי בתל אביב, בקומה ה49 ותראי את
הגובה המפחיד הזה מלמעלה...גם אז לא משנה מה שהוא יגיד לך...את תעשי!
יש מישהו כזה?
אני?
אז איך שאני חושב בהתחלה אני יכול להגיד לך שיש הרבה אנשים שאני מחזיק
מהם, להגיד לך אם יש מישהו שיגיד לי לקפוץ מעזריאלי ואני באמת אאמין לו
ואקפוץ?
וואלה לא יודע.
אני רוצה באמת להאמין שאם ר´ חיים קנייבסקי או גדול אחר, יבוא ויגיד לי
את זה, אז הייתי קופץ.
אני רוצה באמת להאמין שאם ´החפץ חיים´, היה למשל קם לתחייה ואומר לי:
סמוך עליי, יהיה בסדר! תקפוץ!
הייתי קופץ...
אבל עם יד על הלב...אני לא יודע...
כי מה, אני מטומטם?
מז´אומרת תקפוץ?
מה אני דפוק?
אני לא רואה מה הולך שם למטה?
הלו, זה רק אני או שאנחנו מדברים על 49 קומות?
זה לא מוות, זה מוות מגעיל מה שהולך להיות שם אם אני אקפוץ.
מיטה משונה.
אבל אחות יקרה....אם נגיד....לא החפץ חיים ולא מרן החזון-איש....
לא ר´ חיים קנייבסקי או הרב אליהו...לא מישהו מהגדולים האלו...
לא הם. (למרות שמצד השכל הישר הם באמת מספיק גדולים בכדי שכן נסמוך עליהם!)
אם נניח....
הריבונו של עולם, מלך העולם שהעולם שלו....אם נניח הוא היה בא ואומר לך:
ילדה שלי....זה בסדר. באמת. את יכולה לקפוץ, יהיה בסדר
מה אז...?
ורגע לפני שאת עונה, אני יכול לענות,לפחות כלפי עצמי?
אולי הייתי פוחד. זאת אומרת אני מניח שהייתי פוחד.
והלב שלי?
היה דופק כמו מטורף. בכל זאת....בנג´י מעזריאלי עושה את זה לאנדרנלין.
אבל השאלה היחידה שהייתי שואל אותו, את הריבונו של עולם הייתה:
אבאל´ה שלי! איך אתה רוצה שאני אקפוץ?
ישר. הפוך. באלכסון.
ולמה?
בגלל סיבה מאוד פשוטה:
אם על הריבונו של עולם אני לא יכול לסמוך....אז על מי כן?
שבי קצת עם עצמך בשקט. לכי תתפסי פינה שקטה בחתונה של אחת מהחברות שלך
ותעני לעצמך:
כמה רגעים כאלו היו לך בחיים?
רגעים של פחד אמיתי....
כמו הקומה ה49 של עזריאלי...
ריבונו של עולם, מה יהיה איתי?
כולן מסביבי מתחתנות...יולדות....חיות, ריבונו של עולם...חיות...ואני?
כאילו מתה...כל כך בחוץ....
ועוד פעם. ועוד דייט.
ועוד ועוד ועוד
ו....דיייייייייייייי!
כמה אפשר?
לא רוצה לצאת גיבורה!
לא רוצה לצאת צדיקה!
לא רוצה שיעור באמונה!
רוצה את בעלי!!
ואיתו אני מבטיחה לך שאני אלך לכמה שיעורי אמונה שאתה רוצה.
נשב שורה ראשונה,נחזור הביתה ונעשה סיכום על החומר.
אחר כך נצא בחוץ ונקים דוכן. יהיו שם הכול. נרות שבת ומה ש´תלא רוצה...באמת!
ואתה אבאל´ה שלי...אתה יודע כמה שזה כואב לי.
ורק אתה יודע עוד כמה דמעות נשארו לי בכלל...
ואני שואלת למה?....
אז אחות יקרה, אני רוצה שבאמת תקשיבי ללב שלך
ל ´למה הכל כך אמיתי הזה...´
למשפט שנהפך לך לחיים:
´אם אתה יודע ריבונו של עולם שאני מרגישה ככה, אז למה אתה עושה לי את זה?´
כן. הוא יודע.
ומרגיש. ונושם.וחי אותך. וכואב איתך.
ובכל רגע ורגע שזוגות מתחתנים ברוך ה´ חדשותלבקרים,
הריבונו של עולם נמצא איתם. שמח. מאושר.
ואיך לא יהיה?
שהרי חומה ענקית נבנית עכשיו ליצר הרע, לכוחות הטומאה:
אין כניסה, כאן בונים!
בית מקדש.היכל של מלך. של קדושה. של עוד בית יהודי שנבנה.
אבל באותו רגע ממש.
עין אחת שלו, של הקב"ה, נמצאת במקום אחר.
ועל כל דמעה ודמעה שיורדת מהקב"ה,יורדת עוד דמעה.
על בת אחרת שלו.
שכואב לה עכשיו.
שמיוסרת.שחשה שעוד שנייה....והיא טובעת....
באותו הרגע שהקב"ה בירך את הבית והבניין של החברה שלך...
אם היית מתרכזת רגע בעצמך.
מתכנסת פנימה.בשקט. מקשיבה לדממה.
היית זוכה לראות אלוקים.
היית מגלה, שהוא נמצא גם איתך.
לא גם...בעיקר.
עם הבת שלו.
היחידה.בת של מלך.
מסתכל עלייך.
כואב איתך. רואה איך את נאכלת בעצמך.
והוא רוצה רק דבר אחד.
שתסירי רגע את מבטך מרשימת ה´נרשמו לנישואין´ השבועית.
תפני ולו רק לשניה אחת את הלב שלך מהפחד.מהיאוש.
ותסתכלי אליו.ישר.
לעיניים.
ותקשיבי למשפט היחיד שאבאל´ה שלך רוצה לומר לך.
הריבונו של עולם, מלך העולם רוצה להגיד לך משהו.
חצי שאלה, חצי תחינה ואני רוצה שאת שלושת המשפטים הבאים, תיזכרי עוד ועוד
ועוד....והם יבואו
אלייך ברגעים המפחידים ביותר,חונקים ומשתיקים את כל סימני השאלה הללו:
´את סומכת עליי?´
וזהו.
ואני שואל אותך, את סומכת עליו?
כי בואי נחשוב רגע.
נניח שתתחתני עוד חודש...(ואל תעשי עכשיו מול המסך..טפו טפו...)
או נניח עוד חודשיים...(אני בכוונה לא נישאר עם האפשרות הראשונה,
למרות זה הולך לבאס אותך).
או בעוד שנה (תירגעי...).
אוקי, אז....?
על מה אנחנו מדברים כאן?
על לחיות עם מישהו 50 שנה, אי"ה, בהנחה שהכול יילך כמו שצריך.
שזה ימבה זמן.
והקב"ה היה אומר לך:
בגלל שאני רואה שאין לך סבלנות (הלו, אני בת 25...כאילו דדהה....) אז לא
תקבלי אותו כמו שרצית...
ואת כזה...´מה? מזה אומר לא כמו שרציתי?´...
נו בקטנה....אף אחד לא מושלם. האמת, שעבדנו דווקא על אחד בשבילך, באמת לפנים!
כל רגע שהיה לך איתו היית מבינה למה חיכית כל כך הרבה זמן
אבל....בגלל הלחץ וזה, את יודעת, הוא יצא לנו קצת פחות טוב...
מה אז תעני להם?
אני מניח שזה יהיה משהו בסגנון של:
לא לא, אל תפריעו לעצמכם. באמת. קחו ת´זמן...לא להתחיל להשתולל כן,
אבל....זה בסדר,אני אנסה לא ללחוץ...´
אז עובדים עליו עכשיו. משפצים עוד כמה דברים.
לא, הם לא שכחו אותך כי הבית דין של מעלה, הם לא לשכת עבודה.
למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?
כי ככה הם חושבים תגיעי הכי מהר לאושר שלך!
אנחנו לא מבינים?
ווט דו יו סיי?
ואיך נבין אם את השאלה הכי פשוטה של הר´ עקיבא איגר בכל מסכת שלא ניקח,
אנחנו לא יודעים איך להתחיל ולהסתכל עליה בכלל?
רק את זה אנחנו לא מבינים?
עכשיו, המכתב הזה אולי יכול לעשות לך קצת טוב על הלב אבל אין מה לעשות,
מסתבר שהקב"ה אוהב אותך קצת יותר ממה שאת מפרגנת לעצמך.
באסה הא...? הריבונו של עולם אוהב אותי יותר ממה שאני מדמיינת.
והוא רוצה אותך בכיתה הטיפולית שלו.
לא יודע מה איתך אבל אם הקב"ה היה פותח כיתה טיפולית הייתי הראשון להירשם.
ולא, לא בגלל שלעת זקנה מצאתי פתאום את החומר הלימודי למושך. (מה לעשות..)
יש לי עוד רגע איתו...עם אבא...יותר מזה?
וכנראה שהגיע הזמן בלי שום קשר לכלום, לעלות מדרגה.
להתחיל ולחיות אמונה, לנשום אותה....
יודעת למה?
כי רק ככה תוכלי לעבור את המנהרה הזו.
ובעצם...פתאום תגלי שזה לא שבאמת יש שם מנהרה אלא אלו בכלל המשקפיים שלך
שקצת התמלאו בשכבה של אבק....עייפות....ביותר מידי סימני שאלה:
´מה יהיה איתי?´ ´ועוד כמה זמן אני אצטרך לחכות...?´
ושתדעי לך ואת יכולה לרשום את מה שאני כותב לך עכשיו:
את עוד הולכת להתגעגע לתקופה הזו.
לא, לא של הלבד...
אלא של הביחד.
עם הקב"ה.
של הלב הנשבר הזה.
וזה לא מובן מאליו.
ממש לא.
חוץ מזה, חשבת פעם על זה?
על איך את הולכת להעריך אי"ה את חיי הנישואין שיהיו לך.
כי מי כמוך,יודעת שהם לא באו לה בקלות.
ומבחינתך זה כל כך לא מובן מאליו!
נכון, אני לא אומר שבת שהכול הלך לה בקלות והתחתנה מוקדם,לא מעריכה את מה
שהיא קיבלה.
ממש לא.
אבל לך, אי"ה,זה הולך להיות באמת מיוחד.(ושוב, אני לא אומר שלבת שהתחתנה
מוקדם...בלה בלה...)
הכלים האלו, שאת מעצבת לך עכשיו, אין לך מושג כמה שבתכל´ס הם הולכים לעזור לך.
אין לך מושג!
ורק את יודעת כמה הם עלו לך.
בכמה דמעות. וכאב. ולבד. שהוא בעצם ביחד עם הקב"ה רק שהגיע הזמן שגם
נתחיל באמת לחיות את המשפט הזה.
רק טוב, בשורות טובות ואי"ה שהשאלה הבאה שלך תתחיל ב...:
ל´חברים מקשיבים´ שלום, גיליתי שהחותנת שלי...
אז זהו, היא לא חותנת...היא פשוט מכשפה.
איך אני יכולה לזרז את עבודת ה´ שלה ואת קרבתה לעולם האמת
אופס! סליחה...למידת האמת...
רק בשמחות.
אבינועם
[email protected] נ.ב.
רק בקשה אחת קטנה:
אחרי שתתחתני א"ה (כן כן...טפו טפו) תיזכרי שיש בנות שצריכות שתשבי
ותספרי להם איך המערה, היא בעצם בכלל לא מערה.
ושגם לך פעם היה קשה....
ואל תשכחי במידה ובעלך לעתיד ישכח (בכל זאת, מתרגשים לפני כן וזה).
באולם שתזמינו, הרבה יותר חשוב מאיך יצא האוכל, זה שיהיה מקום לרקוד.
אחרת זה מזה מבאס...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
