החיים בשידוכים

השבוע שנחתם לו בימים אלו היה אחד מהשבועות הקשים בחיי.

שבוע קשה רגשית...

השידוכים האלו, שנמשכים כבר הרבה מאד שנים היו מלווים בהרבה רגעי כאב, צער, התלבטויות, והחלטות שקשורות לחיים ומוות.

לפעמים אני חושבת שהחלטות בשידוכים הן קשות יותר מחיים ומוות, כי המוות מעביר אותנו לעולם האמת. בשידוכים אנחנו נשארים כאן ל- 100 שנים של חיים המושפעים מההחלטות שקיבלנו ודורשים התמודדות איתן (אצלי זה דורש רק 95 שנות התמודדות).

עברתי בחיי אפיזודות לא נעימות, רגשיות וכואבות מאד.

ועדיין, השבוע הזה היה השבוע הקשה ביותר.

שבוע שהיה מעורב במחשבות על הכל לטובה, הכל משמים, בחירה חופשית, כיבוד הורים, אהבה, זוגיות ומשפחה, נישואין וכל מה שביניהם, טעויות וההשלכות שלהן, בריחה מהכל, שבירת כלים, חציית גבולות. ודמעות.

הסידור, הכותל המערבי, הכותל הביתי ואפילו הכותל בעבודה.כולם הם עדי.

אנא ריבונו של עולם, שהשבוע הזה יהיה הקשה ביותר. גם לי יש גבול לכאב ולסבל שאני מסוגלת לשאת ולסבול, ואני מרגישה שהשבוע הזה רוקן ממני את כל הכוחות.

כלו הכוחות.

הסתיימו המאגרים.

נסתמו המקורות.

ואני עייפה,

ותשושה,

משתדלת לא להיות מיואשת,

מאמינה ומקווה שמכאן אפשר רק לעלות ואין לאן עוד לרדת.

רבים הפעמים בהם אני הולכת לספריה ומסתובבת מסביב לעצמי, למדפים ולספרניות מתוך רצון למצוא ספר שימצא חן בעייני.

בפעם האחרונה קפץ למולי ספרו של דויד גרוסמן "מישהו לרוץ איתו". ואני, השתוממתי איך יתכן שעוד לא קראתי את הספר ששמעתי עליו רבות וטובות בעבר.

ואכן בימים האחרונים, רוב זמני החופשי, בדרכים ובבית, נוצל לקריאת הספר.

ועכשיו, כשסיימתי אותו, אין יל אלא לאמר שתרוצו בהמוניכם.

ספר כ"כ יפה, נוגע ללב, ומרגש.

יש בו ניגוד עדין ומדהים בין תמימות של ילדים בני 16 שחושבים שהם סופרמן וסופרוומן (superwoman) ויכולים לתקן את האנושות לבין העולם האכזר שמתקיים במקביל לעולם שלנו וחי רק כמה רחובות מאיתנו ועם זאת אנחנו לא תמיד מודעים לו. ולפעמים אפילו רואים ולא מפנימים את עומק השבר שעובר על ילדים שחיים שם. והעולם ההוא, האפל והממכר, לצערינו אוכל כל חלקה טובה וחוצה מגזרים וחצרות.

וכמו שאמרה לי הספרנית כששאלתי את הספר, "אני מקנאה בך שעוד לא קראת את הספר הזה"....