אני לא זוכרת מה היה שנה שעברה, אבל לא ניקיתי את החדר בכשרות מהדרין.
השנה, כיוון והבלאגן חגג ולא היה נעים להכניס אורחים למבצרי, ניקיתי בהידור רב יותר. ועדיין יש לאן להשתפר בפסח הבא.
בכל אופן, מצאתי כל מיני מכתבים וכתבים שקיבלתי ושלחתי, ששמרתי וגנזתי. וזה היה עצוב. מאד עצוב.
היה מכתב ממישהי מאד קרובה שהחליטה לשפוך את ליבה ב"מכתב התנצלות". אולם אז וגם היום, המכתב פוגע ונשזרת בו נימה ש "סליחה שציפיתי ממך, כנראה טעיתי ואנמיח ציפיות" או "אני מאד רגישה ופגיעה ולא יכולה להתעלם מדברים בעוד שאת ממשיכה הלאה בלי להניד עפעף".
הייתי רוצה להאמין שהיום היא תחזורבה מהמכתב. אבל אני ראלית עד כאב...
והיה שם דו שיח מעניין ביני ובין בחור שיצאתי איתו בעבר. לקרוא את המכתבים ששלחנו, ההתלבטויות, הבעיות, נסיונות הגישור (שעלו בתוהו, אינשאללה).
אחרי התלבטויות והתחבטויות קרעתי וזרקתי את כל הדפים הללו. מתישהו בחיים אני חייבת להמשיך הלאה.
אני נוטה להיזכר בעבר, לדון ולדוש, במקום לקום, למחוק את שהיה, לשכוח ולהמשיך. היום עשיתי צעד כלשהו בהמשכיות, הלא אין טעם לבכות על חלב שנשפך.
אני מתביישת מעצמי שאני עוד מרגישה משהו כלפיהם, שומרת ומשמרת את הזכרונות.
אני כועסת על עצמי שיש מקומות שאני לא מסוגלת ללכת אליהם כי הם שמורים בקונוטציה מסויימת ואני לא מסוגלת לנתק את הקשר.
חייבים להמשיך ללכת...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
