אם להודות באמת, אני מאמצת לעצמי דפוסי התנהגות

שמי שמכיר אותי באמת אמור לדעת שלא הולמים אותי.

וכמו לכל סיפור טוב כמובן שגם לזה יש כמה היבטים:

1- אנשים אוכלים אותי במבטים, ואני מגיבה בצורה המאפיינת אותי; חשדנות מלווה בסוג של פחד לא ברור מכלום.

2- אני מוכיחה לעצמי שאני יכולה יותר מזה,

   מבלי כל קשר לאמרות כמו "זאת אני ואני לא משתנה" כי אני לא מאמינה בזה כל כך.

עם כל משיכת מכחול אני אומרת דברים שלא ניתן עבורי לומר במילים, כי אפילו בראש הם לא מסודרים.

ואין דבר יותר נפלא מיכולת התבטאות נוספת עבורי, אף על פי שגם היכולת הזאת חסומה במקצת כרגע.

אני לא מתנהגת בהתאם למי שמצפים ממני להיות, ובזה אני דווקא יכולה להגיד בלב שלם שאני גאה בעצמי;

חזרתי ממלכת השוקולד ובדרך תהיתי לעצמי למה אני עושה את כל זה, למה אני כל כך חייבת את זה,

למה אני לא יכולה בלי זה? ועצם העובדה שגם לי יש דברים שמחזיקים אותי נושמת, גם כשלפעמים הם מזיקים לי,

זה הופך אותי לבשר ודם כמו כל אחד אחר, למרות שמעולם לא חשבתי דבר אחר על עצמי.

נמאס לי להצדיק את עצמי.

נכנס יין יצא סוד.

shenzi