יש שיר כזה, "כל אחד חייב בסוף למות", ובדיוק לפני כמה ימים ראיתי פרסומת מעוכה בתחתית תחנת האוטובוס לספר "מאה מקומות שחייבים לראות לפני שנמות", וחשבתי שזה שם מעט תמוה לספר, כי למה לא לקרוא לו "מאה מקומות שחייבים לראות בחיים", כאילו האיום הזה, של הסוף הכה ידוע מראש אבל בנסיבות בלתי צפויות, הוא מה שעשוי להקים אנשים מהספה שמול הטלוויזיה.
זה רק הגיוני לחשוב על המשמרת שתפסידי בעבודה אם תלכי להלוויה שלה. כשאמא שלי הייתה מאושפזת בתל השומר אני התלבטתי איפה כדאי לי לישון באזור המרכז ואח שלי צעק עלי: "אמא שלך עומדת למות, את מבינה את זה?!". קשה לי לזכור במדויק, אבל אני חושבת שהבנתי את זה. ובכל זאת, באחת הפעמים הבודדות שאפשרו לה לצאת מהבידוד ולנסוע את כל הדרך עד לדרום, פגשתי אותה באיחור כי הצטלמתי כניצבת לסדרה "טירונות". אחרי רגע וחצי של לימודי פסיכולוגיה קל מאוד לתרץ. אפשר להקיא את כל המילים כולן, יאללה, בואי ביחד איתי לפי הסדר: הדחקה, העברה, השלכה- יצא אפילו לפי סדר אלפביתי. גם עכשיו אני חושבת על עצמי של אז ומזדעזעת מקהות הרגש, כבר הייתי צמחונית במשך שנים, וכמה קל לחוס על האווזים והכבדים שלהם וכמה מסובך זה ללכת הלוך ושוב במסדרון עם מרצפות כחולות כהות, לא להביט אל תוך החדר ההוא. אני לא חושבת שהייתי מצליחה להתנהג בדרך אחרת גם אם זה היה קורה שוב עכשיו. בפעם הראשונה שמישהו התעלף ואני הייתי על תקן חובשת קפצתי אל מאחורי הדלת, כן, באופן פיזי ממש. הוא מלמל משהו, ופתאום נשמעה חבטת נפילה של נשק מוטח ברצפת המרפאה וגוף שקרס. האחרים זינקו לעברו, הרימו לו את הרגליים וריפדו לו את הראש. בפעם שאותה כבר לא ידעתי לספור הצלחתי להיות שם, מתפקדת, כשצריך. עוד לא פיתחתי מיומנות רגש ראויה. אני גם לא בוכה בהלוויות. אני בוכה באמת רק כשאני לבד. אני באמת רק כשאני לבד?
גם אני אוהבת את מיל. אני חושבת שגם נועה אמרה שהוא היה זה שעורר בה הכי הרבה השראה אז, כשעוד הייתה סטודנטית (בעצם, גם עכשיו היא סטודנטית, יש לנו עתיד, את רואה?). ואת חשבת על זה שהוא אמר שכדי שהאנושות תתקדם כדאי לעודד את המוזרות, שבינוניות מובילה לסטגנציה ולניוון, ואני חושבת על זה שהוא תועלתני. הביטוי המעשי של התועלתנות של מיל הוא לבחור בשעת ההכרעה במעשה הנראה כבעל הסיכויים הגבוהים ביותר לחולל את האושר המרבי. אז הסרט של אתמול אמר שהכל אפשרי, שממילא הכל בראש, אז מה הפכנו לאפשרי היום? אני לא בטוחה שזה בדיוק כמו שאמרת, שכל מסגרת של מבוגרים מנוונת, זה הכל כמו שתעשי את זה. תקראי כי את רוצה לדעת, תחשבי מה יש לפני ומאחורי הדברים שאת קוראת, ובעיקר, אני מניחה, תאמיני שאת יכולה לעשות הכל, ותעשי את זה במקום לדבר ולפחד (אני כותבת אליך וגם אלי, בעצם).
האיש מהפוליגרף העביר את התשובות במהירות וכבר היום התייצבתי לחתום על חוזה. ישבה מולי אישה כבדת גוף ודיברה ודיברה. היא שאלה אותי- אחרי השירות הצבאי שלך, ועם פסיכומטרי כזה, איך זה שלא הלכת ללמוד רפואה? ואני התפתלתי בניסיון לענות לה, (מה זה קשור, אני עומדת לעבוד כאן עכשיו ומה אכפת לך בכלל-) מלמלתי מלמולים על גוף ונפש והיא עברה לנושא הבא.
רק לוודא, שכשאומרים בטח שאפשר, מתכוונים לזה באמת, ולא רק כהסוואה של הרגע לאינסוף התרחשויות של מאחורי הקלעים. איך כל כך בקלות אני יכולה לראות את זה בך?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
