היומנים של

(לטליה-)

ברגע אקראי נרשמתי לקורס הבחירה בפסיכולוגיה- קבלת החלטות וחשיבה ביקורתית, רק כי השעות הסתדרו לי במערכת ובכלל חשבתי שד"ר עדי שגיא הוא גבר מבוגר. למעשה, היא בחורה, קופצנית, תזזיתית, עם הומור (שמצחיק אותי) ציני של חנונים. השיעור האחרון היה על ריאליזם מול רלטיביזם. ראינו חלקים נבחרים מ"בליפ" ובעיקר, כי פסיכולוגיה, דיברנו על זה.

את הרי יודעת, שלמרות כל מה שכבר עבר, את עדיין כזאת קטנה. ויש קצת מאחורייך, מורכב ככל שיהיה, אבל יש עוד כל הרבה לפניך. כל כך הרבה שזה בכלל בלתי נתפס. ומהמקום הזה, של ההכרה בקטנות, מגיע צורך עז לשמור עליך ולהגן עליך ולדאוג שאף אחד לא יעשה לך שום דבר מכאיב אף פעם.

אז הריאליסטים אומרים שיש מציאות. אם איש צועק סימן שהוא כועס. מה את תעשי עם הכעס הזה, לאן תנתבי אותו, האם תאשימי את עצמך או אותו, האם תעלבי או תכעסי בחזרה, זו כבר בחירה שלך, אבל יש נתון התחלתי שריר וקיים. הרלטיביסטים יגידו שהאיש הזה עשה את מה שאת מחליטה שעשה במציאות שהיא רק בראש שלך, שהיא כל מה שקיים. אם תחליטי שהוא התפלל, הוא התפלל, אם תחליטי שהוא מביע עצב, או תסכול או אולי אפילו שמחה מתפרצת, זו תהיה המציאות. אנחנו בוראים את המציאות שלנו במו מוחנו בכל רגע מחדש.

לפני כמה ימים הייתי בהרצאה של מאיר שלו. הגעתי שעה לפני שהיא התחילה כדי לתפוס מקום טוב בקהל (לא הייתי הפסיכית היחידה, חצי שעה לפני שעת ההתחלה המקום היה מלא עד הכיסא האחרון). הייתי לבד ושמעתי את זמזום הקהל הבלתי פוסק. עצמתי עיניים והתרכזתי ברעש הלבן הזה. המחשבה הזו תופסת אותי לפחות כמה פעמים בשבוע, כל העולמות האלו, שמקיפים אותי או שלא, שקיימים בעצם בראשים של אנשים אחרים, בעולם המושגים והאסוציאציות שלהם.

הם יודעים לתפוס אותך רק כמו שהם מצליחים. אם פעם מישהו הכאיב להם מדי, הם לא יצליחו לבטוח בך ישר בהתחלה, או בכלל, וזו לא תהיה אשמתך בשום צורה. אני לא יודעת אם זה יכול להפוך את הייאוש ליותר נוח, זה גם קצת מבלבל, כי בכל זאת, אולי היית רוצה להאמין שאת קיימת בצורה יציבה יותר מהדמות האמורפית שתיווצר מחיבור כל הטליות הקטנות שבראשים של כולנו, ובכל זאת, אולי יש בכך איזו נחמה.