היומנים של

יש לי כל כך הרבה לכתוב בתקופה האחרונה והעמוסה הזו. בכל פעם שאני חושבת שזהו, אני עושה כבר יותר מדי דברים, באמת, כמה אפשר- נוסף עוד משהו, קטן או גדול, מעניין או שצריך לעשות, ומצטרף לערימה. בין היתר, יש שם- תקופת בחינות, להיות עוזרת מחקר, לעבוד קשה במשרה שהייתה אמורה להיות קלילה, לתחזק כלבה, בית ובנזוג. כמובן שכל פריט נבחר בקפידה, הבחינות הן כמעט האחרונות לתואר הזה, הפסיכולוגית שאני עוזרת לה היא מקור השראה מוצלח מאוד עבורי, העבודה בעיתונות היא (כמעט) כל מה שרציתי לעשות והכלבה והבית ובנהזוג הם שלמות בהתגלמותה מדי יום ביומו (על אף הפגמים, כן, תמיד יש פגמים).

מצד שני, שקט. אני הולכת לישון מוקדם מתמיד ומתעוררת מוקדם מאוד. לפני השמש אני יוצאת עם הכלבלבה לטייל ברחובות המושב, כשבעלי כלבים אחרים חולפים על פני הם מנידים בראש ואומרים שלום של מושבניקים שהיו פה מתמיד. אחרי ימים מתישים בעבודה אני שמה דיסק באוטו וצועקת איתו כל הדרך הבייתה בפקקים (ובכל זאת, זו אני, הדיסק אותו אני צועקת הוא הכבש הששה עשר, לא מי יודע מה חתרני). אני קוראת הרבה, מה הרבה- המון, אבל בעיקר ספרות מקצועית שנעה בין פסיכולוגיה לכלכלה, ובלילה אני חולמת להיות כהנמן.

אני רוצה ללמוד לתואר שני, אבל עוד לא בטוחה אם הוא יהיה בפסיכולוגיה קלינית, חברתית או אולי במדעי הקוגניציה או בנוירופסיכולוגיה. אני רוצה לראות הכל, ואני לא בטוחה אם אני מתכוונת לעיר אחרת (חיפה? ירושלים? טוב, לא ירושלים, לא צריך להגזים) או לארץ אחרת (על הכוונת- הונגריה, הולנד, ארה"ב או קנדה). אח שלי רוצה שאני אגיע לביקור בקיץ (בכל זאת, נולדה אחיינית והיא כבר הספיקה להגיע לשלב שבו אוכלים מחית תפוחים ואני עוד לא ראיתי אותה בלייב) ואני תוהה האם בקיץ- אעבוד, אתחתן או אטוס (ללמוד זו לא אופציה רק כי הבטחתי לעצמי קיץ של הפסקה. למרות שמי יודע, עם אחוזי הקבלה לתואר שני קליני, יכול מאוד להיות שאקבל שנה שלמה של חופש לפני שאעשה עם עצמי משהו רציני).

עכשיו מתחיל סוף שבוע, ויום חמישי הוא היום האהוב עלי, אבל אני עוד לא מרגישה את ההרגשה הזו, של הנינוחות האינסופית, אולי אלך לקרוא קצת מוסף הארץ.