אין דרך אחרת להגיד את זה.
קשה לי.מאוד.
אתה הפכת להיות חלק מהחיים שלי בפרק זמן קצר יחסית.
זו לא הייתה רק אהבה.זה כבר היה הרגל.
להתעורר מחובקת איתך בשבתות.
לדבר איתך במשך שעות.
להתקשר אלייך לפני שאני הולכת לישון,
רק כדי להירדם עם הקול שלך בתוך הראש שלי.
למדתי להכיר אותך.
למדתי לקבל אותך בדיוק כמו שאתה.בניגוד אלייך.
ניסיתי ללמוד כמה שיותר עלייך ועל התכונות שלך,
ולהבין אותך יותר בכל הזדמנות שהייתה לי.
השתדלתי להיות לצידך בכל רגע שהרגשתי שבו אתה צריך אותי.
ייצבתי את הקשר שלנו והחזרתי אותו למסלול,
בכל פעם שהוא סטה ממנו.
ואז,בלי להיות מודע להשלכות המעשים הפזיזים שלך,
כמעט הרסת את מה שניסיתי לשמור עליו יותר מכל.
"לכל אחד מגיעה הזדמנות שנייה",
זה מה שהלב שלי אמר לי , וזה בדיוק מה שנתתי לך.
ואמרת שאתה לא תפגע בי ככה שוב,
שאתה מצטער על הכל.שאתה באמת לא התכוונת.
אמרת בדיוק במילים האלה.עם המבט המשכנע והכובש שלך.
ואני האמנתי.האמנתי כמו שלא האמנתי אף-פעם בחיים שלי.
הייתה לי תקווה.היו לי צפיות.
שאולי הפעם,רק הפעם,זה לא יקרוס לי מול העיניים.
כמה שטעיתי.
עד עכשיו,אני אמורה לדעת טוב מאוד שאסור היה לי לסמוך על מישהו בעיניים עצומות
ולשים את עצמי שוב במצב הכי פגיע שיכול להיות.
אבל בכל זאת עשיתי את זה.בזה אני מאשימה את עצמי.
רמסת את כל האמון שהיה בינינו.
הרחקת אותי ממך.
ניסית לשנות את האופי שלי,את ההתנהגות שלי,אותי.
והמילים היפות שלך התבררו כחסרות משמעות לחלוטין.
"אני לא אוריד לך את הביטחון העצמי כמו האחרים,אני לא אפגע בך".
זה מה שאמרת לי מתחילת הקשר.
כמה אירוני.
ו"אני מצטער" לא יכול להעלים את הכאב.
מאוחר מידי להצטער.מאוחר מידי לנסות לתקן.
כבר אין מה לתקן.
ולמרות הכל,אני יודעת שאתה בן-אדם טוב.
פשוט עשית טעויות.יותר מידי טעויות.
ועם כל הכאב שלי,אני יכולה גם להבין את הצד שלך.
לא התכוונת שזה ייצא ככה,
אבל ככה זה ייצא ,
ואי-אפשר להחזיר את הזמן אחורה,
אי-אפשר לשנות את העובדות.
כואב לי ורע לי,
ואני מנסה להסתיר את זה ולשמור את זה בפנים עד כמה שאני יכולה,
אבל זה מה שאני מרגישה.
אני מניחה שיש גבול לכמה שאפשר לשתוק לגבי רגש מסויים.
בכל זאת,אני רק בן-אדם.
שמתי תמונות בשביל האנשים שהחיים שלי לא באמת מעניינים אותם,
והם סתם נכנסו לפה בשביל תמונות.
לילה טוב.מקווה שאתם מרגישים יותר טוב ממני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Muffin.^^
