"לפני שנים אחדות שמעתי אגדה מקסימה על מקום שנקרא "אגם החלומות", ששכן בלבו של כפר דמיוני בארץ לא נודעת. את האתר נהגו לפקוד חולמים מכל מין וצבע שביקשו לוותר על חלומותיהם לעולמי עד. כל חולם היה אמור להשליך למים פריט הנוגע לחלום שהפך את חייו לסיוט, לעצום את עיניו וללחוש "אני מקיץ" שלוש פעמים, ולא לעזוב את המקום עד שהוא רואה את הפריט שוקע ונעלם.
בין החולמים היה גם סופר, תושב הכפר, שהשתוקק לחדול מתאוות הכתיבה, התחנן לחיות ככל האדם, ללא "חדוות" היצירה המקוללת שבערה בעצמותיו. לילה אחד השליך המימה את מכונת הכתיבה הישנה שלו והמתין בסבלנות שתשקע. כשנעלמה שב לביתו, לא מצליח למחוק את החיוך האווילי מפניו האבלות. הוא לא הבחין בדמות שהגיחה מן האפילה בחשאי, נכנסה לאגם, צללה למעמקיו ומשתה בכוח רב את המכונה מן הקרקעית הזועמת. שעה ארוכה נאבקה במצולות הגועשות עד שעלה בידה להושיע את המכונה.
למחרת בבוקר התעורר משינה טרופה ותר בידו אחר המכונה, כמנהגו מיום רכישתה. משלא איתרו אצבעותיו את המכונה זינק ממיטתו בבהלה. כשנזכר בלילה הקודם גברה אימתו. הוא לא היה אמור להתגעגע אל המכונה אלא לשכוח אותה. משהו השתבש. האגם הפר את הבטחתו. הוא רץ מביתו היישר אל אתר האשליות המנותצות וחשב שעיניו מתעתעות בו כשהבחין בגופת אחותו שפלטו המים כמעט בגועל, ובמכונה האהובה צפה בדרכה אל האופק. ההבנה שטפה אותו. הוא נכנס למים והחל לשחות בעקבות המכונה, השיגעון לאחוז בה לא מרפה ממנו.
כך מסתיימת האגדה היפה, בדמות הסופר השוחה לנצח נצחים בעקבות המכונה המתרחקת, חולם לכתוב כפי שמעולם לא חלם. בימים שכתב. כשחלם לא לכתוב.
אני מבקש שלא תתאבלו עלי. לצערי, לא מצאתי את אגם החלומות, והאמינו לי שחיפשתי."
זה קטע נורא יפה מ"הקטרקט בעיני הרוח".הספר עצמו גם נורא יפה.
-
חוץ ממה שרציתי לשים אין לי הרבה מה להגיד.לא עצמתי ישנתי בכלל היום וכל היום אני שפוכה.
חוץ מזה שהרגע חזרתי מרופא שיניים ואני עדיין מתעבת את המקום ואת.
אפילו שהרופא נחמד וחייכני.אולי חלק מהסיבה לתיעוב.
זאת אומרת למה כל העולם חייב להיות חייכני דווקא כשכלום לא הולך לי?
ולמה אני לא יכולה להצטרף לחייכנות? -.-
נו טוב. שבת כנראה לונה פארק.
אז אני בטוח אחזור אם חיוך דבילי על הפרצוף =)
יומטוב וחסר רופאי שיניים
ביצ'ס.
3>דש
בבלוג זה
בכל הבלוגים
