טיול חנוכה היה נהדר. באמת, כל הזמן שהייתי שם, במדבר, עם חלק לא מבוטל מהאנשים שאני הכי אוהבת בעולם, בקור, מסביב למדורה, בהליכות של קילומטרים על קילומטרים, בעצירות לצד הדרך, בהתבוננות באחד הנופים היותר מדהימים שקיימים בארץ ובהטמעות בו, הרגשתי את אחת התחושות הכי קרובות לאושר שיכלות להיות.
אבל זה נמשך, בשבילי לפחות, שני ימים ושני לילות. בבוקר השלישי הייתי צריכה לארוז את הדברים שלי ולעלות לכביש שייקח אותי הרחק משם, בחזרה לעולם הרגיל, האפור, הגשום שבו אני לבד. כמעט.
באמת קשה לתאר את הנחיתה הקשה שהייתה לי אתמול בעולם שמחוץ למכתש רמון. זה התחיל בייאוש בתחנה שכוחת אל בכביש הערבה כשאוטובוס שעובר פעם בשעה וחצי מסרב להעלות אותך בגלל חוסר במקום, המשיך בכמיהה להיות בבית כשאת סגורה במשרד אוניברסיטאי עם אשה זרה, מחכה שאמא תסיים כבר את השיעור ואת כל שיחות החולין הנלוות תוך התעלמות מוחלטת מהמבטים שלך, מטון הדיבור שלך, משפת הגוף שלך. כל מה שרציתי היה להכנס לתוך הכונכיה שלי ולהתמכר לעצב של עצמי.
וכל אותו זמן המחשבות אוכלות אותי מבפנים, נושכות אותי בפינות הכי כואבות של הנשמה.
זו הייתה הפעם היחידה שבה לא שמחתי לשטוף את החול מהשיער, לשבת בפנים, בחימום החשמלי, ולאכול את האוכל של אמא אחרי טיול.
ואז עוד היה האירוע המשפחתי ההוא, שבגללו עזבתי את הטיול. בת מצווה. דודים, דודות, ילדים קטנים שצריכים גננת, ילדים קצת יותר גדולים שצועקים גם כשסבתא של החברה לכיתה שאיתה הם באו לשמוח מדברת, כי מי היא בכלל? מוזיקה שהדי.ג'יי מתעקש להגביר, אפילו שזה לא טרנסים ולא מועדון האומן 17. אוכל, אבל בקושי הצלחתי לאכול ממנו. חזרה הביתה ב-12 בלילה. מיטה, סוף סוף.
אולי העולם האמיתי לא כל כך רע כמו שאני רואה אותו כרגע, אולי בת המצווה הייתה מוצלחת מאוד, אולי אם הייתי נשארת שם הייתי מרגישה בדיוק אותו הדבר, אבל...
אין לי מה לומר.
אני שונאת מאוד כשאין לי מה לומר.
מעיין.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
ילדה דרקון