סיפורי קומקום

איחולים וברכות לבביות, ידידיי האנושיים. אני ממשיכה למלא את טבלת הייאוש שבראש באיקסים ססגוניים. הנה, עבר בדיוק חצי שנה מאז ה-1 בספטמבר. מעודד במקצת.

אני באמת אוהבת את היומן שלי. יומן של השומר הצעיר שהוא גם יפה, גם יש שירים יפים בתחתית כל כפולת עמודים, גם יש שם כל מיני דברים חיוניים [כמו שירים לקבלת שבת שומרית, החלטות הועידה הארצית של השנתיים האחרונות, דברות השומר, מפה עם כל הקינים בארץ..] וגם בחינם. רק דבר אחד חסר לי בו.

אתם מכירים את העמוד "מרחקי דרך", במידע השימושי בסוף כל יומן מצוי? כן, זה שמופיעה בו טבלה למקרה שרציתם לדעת מה המרחק בין קרית שמונה לבאר שבע או בין אילת לנתניה. במקרה שלי, די רציתי לברר לגבי הצמד הראשון, שהרי עשיתי את המרחק הזה פעמיים ביומיים ואני די סקרנית לדעת כמה עברתי. ההימור שלי הוא בסך הכל בערך 600 ק"מ.

הכל התחיל בבוקר חורפי וגשום. בהנהלת הרכבת החליטו לדפוק עוד קצת את הפריפריה, גזענים שכמותם, ולסגור את תנועת הרכבות הדרומית ללוד. משמע: אוטובוס עד תל אביב, ריצה בגשם תוך הרס מוחלט של הפן בשיער [אבל לא מספיק כדי שיריב יבחין כמה שעות מאוחר יותר שקודם היה אחד כזה] לתוך תחנת הרכבת של תל אביב מרכז ורכבת עד בנימינה. מה פתאום בנימינה? אתם ודאי שואלים, הרי את בכלל אמורה להגיע לסמינר קבוצות המשך! ובכן, זה נכון, אבל מיקה, עקב היותה תאטרוניסטית, כיכבה בהפקה ואיך מישהו בעולם יראה אותה אם אני לא אעשה כן? בקיצור, הרכבתי לי מסלול שיאפשר לי לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: גם לראות את ההפקה של מיקה וגם להגיע לקבוצת המשך, ראשי תיבות קב"ה מעכשיו.

ההפקה הייתה טובה מאוד. המחזה, "סיפור משפחתי", קשה יותר ממה שבדרך כלל נהוג לקחת בהפקות [למיטב הבנתי] ומיקה ונועם [איש רנדומלי כלשהו] לקחו את כולם בהליכה מבחינת המשחק. מחאנו כפיים בהתלהבות וכמובן שצווחת פאנגירל לא יכלה שלא לצאת כשהיא עלתה להשתחוות בסוף ההצגה. אחר כך בא הקטע של החיבוקים והנשיקות ואז בכי קורע לב כי עומרי סיפר לי שאופת' [להקת מטאל שבדית] באים לארץ אבל כרטיס ייאלץ אותי להיפרד מ-200 שקל. ההתלבטות קשה, כי זה נכון שהם פשוט אדירים ואני סוגדת למדי לאלבום שלהם still life, אבל מצד שני זה כמעט כל מה שאני מכירה שלהם, ויש להם עוד הרבה, וחוצמזה, אתם יודעים כמה מסטיקים אפשר לקנות ב-200 שקל?!

פרידה קשה ורוויית דמעות ואז תפסתי טרמפ עם הסבים של מיקה לעפולה. הם דרשו בשלומה של אמא והכריחו אותי לקחת מלוא החופן קרקרים "שיהיה לך לדרך!", מיותר לציין שהקרקרים האלו חזרו איתי הביתה, אבל זה היה די מחמם את הלב...

בעפולה חיכיתי, נוקשת שיניים ומבורווזת עור, לאוטובוס לקריית שמונה. כשזה הואיל להגיע מורן התקשר לשאול מה מצבי. "הכל סבבה, עליתי על 841..", "מיסכנהההההההההה!! יש לך דרך ארוכה". שטויות במיץ. איכשהו הדרך עברה לי ממש בטיל, מה גם שבאמת האוטובוס עשה את הדרך נורא מהר: בגלל השעה המאוחרת מעט מאוד אנשים איכלסו את הקו הזה וכמעט לא היה צורך לעצור בשום תחנה. כשירדתי סוף סוף בצומת גומא חוץ ממני היו בכל האוטובוס 2 נוסעים ונהג. עומר המדריך השומרי היה שם כדי לאסוף אותי והגעתי בדיוק בזמן בשביל... נכון מאוד, עוד הפקה!

זה טיפה נחת עליי בהפתעה, עמית ואיתן העלו עם חבריהם למגמה מחזה בשם "ילד הפלא", משהו אירי וקומי. אין ספק שעמיתיתות נתן שם את הופעת חייו, הוא פשוט כבש אותי! חוצמזה, גם את פני הקהל קיבלו בכניסה לאולם חבורת רקדנים ונגנים ממיטב התוצרת הבית ספרית שהנעימו את זמננו במוסיקה אירית. זה אפילו היה שיר שניגנתי פעם, belfast hornpipe. טוב, אם כבר לראות שתי הפקות ביום, שלפחות יהיו שתיהן משובחות ובעלות אופי מנוגד לחלוטין!

אחר כך היה הסמינר עצמו [שהתחיל כמובן הרבה לפני שהגעתי אני, רק הייתה הפוגה בשביל להיות קהל בהפקה]. מאוד נהניתי ממנו מכל הבחינות ומכל הבחינות אני מרגישה שהוא היה משמעותי. גם למדנו דברים חשובים וגם עשינו עוד צעד בדרך להיות גרעין, כך לפחות הרגשתי אני. אני כבר לא מרגישה בקבוצה הזו "חדשה". אנשים אפילו שכחו שלא הייתי איתם מההתחלה. אני חושבת שנקודת השיא של הסמינר היה הסיור המודרך בעינות ירדן ובטיילת מעל הירדן. רק דמיינו לעצמכם את נהר הירדן מוצף וגועש, כשהכל ירוק... יותר מאי פעם הרגשתי כמה חבל זה שאני לא גרה במקום הזה, נוף מקסים, אנשים אדירים... מה עוד צריך? הבעייה היא שזה כל כך רחוק מכל מקום שאינו לבנון... כנראה ככה זה: אם מקום או אדם מסוימים באמת נראים לי נפלא, הם רחוקים ממני נורא.

חילקו אותנו לזוגות ונתנו לנו לספר אחד לשני כל מיני דברים על עצמנו, כל מיני דברים שאנחנו חושבים, עם שאלות מנחות. דיברתי עם יריב. באמת שהטיול הזה היה מושלם אם רק היה לי טישו בהישג יד. הידד.

עוד רגע אדיר היה כששיחקנו, תאמינו או לא, רווק זקן! כן, כן, המשחק הפופולארי מכיתה ד'! ואני הצלחתי למצוא את בעלי היקר [מורן] עוד בנסיון הראשון.

במוצ"ש אני עשיתי עם אלונה והיבנאים [נשמע כמו שם של להקה..] את הדרך הארוכה הביתה, כמובן ששלי הייתה הארוכה מכולן. גם הנסיעה הזו עברה לי מהר נורא, גם בגלל שרוב הדרך דיברתי עם אלונה וגם בגלל שברגעים שלא דיברנו היה לי הרבה על מה לחשוב... וברקע פינק פלויד.

יש כאן רגע של השתפכות רגשית.

אני בטוחה שכבר אמרתי את זה ואומר זאת שוב. בשומר הצעיר אני מרגישה כל כך אחרת מאיך שאני בכל מקום אחר. אני מסתובבת בין האנשים ומרגישה שכולם שמחים שאני שם, שאני חשובה להם. שמישהו יושב לדבר איתי לא כי הוא מנסה להעביר את הזמן אלא כי הוא רוצה לשתף אותי, כל זה מבלי שאני אמכור את עצמי בתור דבר שונה ממה שאני. כשאני עם חברים מהתנועה אני מרגישה שזה  המקום שלי, זה הבית, ולא משנה אם הוא בעינות ירדן, בגבעת חביבה, בחיפה או במכתש רמון. מצאתי את עצמי בצורה כמעט תמידית מחייכת. כולם דיברו על כמה שהם רוצים שתגיע כבר השנה הבאה. גם אני, גם אני רוצה.

מעיין.