סיפורי קומקום

לפעמים נדמה לי שהמוח שלי נתון בתוך מטחנת בשר גדולה מאוד.

בימים האחרונים אני נטולת אמא. משום מה, למרות שהסיבה לכך די רצינית, שמתי לב שכלל לא הזכרתי אותה פה.

ובכן, הכל מתחיל בשנת 1998, על דלת ביתי [הקודם! וואו, זה היה מזמן!] מתדפקות שתי בחורות שיודעות קצת עברית והרבה רוסית. הן הגיעו אלינו דרך פרוייקט נעל"ה, למי שלא מכיר: ראשי תיבות של נוער עולה לפני הורים. לוקחים חבר'ה בני 16 מבריה"מ לשעבר/ דרום אמריקה מערבבים היטב, מכניסים לפנימיות בישראל ומבשלים על אש קטנה. אנחנו נכנסים לסיפור בכך שכל זוג נערים שכאלה מוצמד למשפחה מאמצת שמתנדבת להיות הקשר שלו לסביבה, הכתובת שלו כשיש לו בעיות ובקיצור... מישהו שיתמוך בו כשהמשפחה הביולוגית שלו נמצאת אלפי קילומטרים הרחק.

אז אירה ויוליה היו בנות הנעל"ה שלנו. יוליה בשלב כלשהו איבדה איתנו קשר, המשפחה שלה עלתה לארץ כשהיא הייתה בסוף י"ב והיא עברה לגור איתם. אבל עם אירה זה היה שונה. אנחנו ליווינו אותה עד סוף הלימודים ואח"כ באוניברסיטה כשהיא החליטה להיות עתודאית וכשהיא התגייסה אנחנו היינו שם בשביל לחזק את ידיה ולשכנע אותה שטירונות באמת נגמרת בסוף וגם קורס הקצינים... לפני שנה ומשהו היא התחתנה, אבא ואמא שלי עמדו איתה מתחת לחופה יחד עם האמא האמיתית שלה, שבאה במיוחד מאוקראינה.

אז, ילדים חמודים שלי, מי יוכל להגיד לי מה קורה בד"כ בסביבות שנה אחרי שמתחתנים???

נכון מאוד! חכמים שכמותכם! נולדת תינוקת! קוראים לה ליאל וטרם ראיתי אותה, אבל בשביל אמא שלי מעמד ה"סבתא" הספיק בשביל לעבור לגור עם השלישיה המאושרת במשך כמה ימים ולהפוך את אירה לאמא מיומנת ומקצועית.

אחת התוצאות העקיפות הן שהיום נאלצתי להסחב עם הכינור בביה"ס, לעלות איתו ועם 87236 התיקים, השקיות, המעיל, הסווטשירט, הכאפייה להסעה לב"ש, לצעוד לקונסרבטוריון מהמקום שבו הורידו אותי, לעלות 4 קומות במדרגות ולגלות שהייתי יכולה לבוא שעתיים מאוחר יותר.

מאוחר יותר גם צעדתי איתו עד תחנת האוטובוס שליד האוניברסיטה, עליתי על אוטובוס, חבטתי בכל מיני אנשים שכל חטאם היה לעמוד לידי [לא בכוונה!] ובסופו של דבר נכנסתי הביתה.

הנזק:

רגליים הרוסות

כתפיים קרועות

ראש סחרחר.

ואני לא מתחילה למנות את הנזקים הנפשיים...

כן, אני בכיינית וזה כיף לי!

מעיין.