סיפורי קומקום

יום ראשון, בוקר. התעוררתי לקריאתה של אמי היחידה בחוסר חשק. להלן המחשבות שעלו בראשי על פי סדר הופעתן:

1. אהה!!! לא רוצה בית ספר!!!

2. היי, רגע, אין לי בית ספר עדיין.

3. נוסעים לתל אביב!!

4. יש!!!!

5. אוף, אבל לא יכולנו לקבוע את זה לשעה קצת יותר נורמאלית?! נגיד...אחר כך?

אבל אני סתם בכיינית, כי השעה הייתה 8 וחצי. וכך, בקלילות המאפיינת ממוטה נורדית התגלגלתי מהמיטה והתחלתי להתארגן ובסופו של דבר פגשתי את בר בתחנת הרכבת וכשזו האחרונה הגיעה עלינו עליה ופגשנו את רעות שעלתה מבעוד מועד בתחנה הקודמת. הנסיעה עברה בנעימים, פטפטנו על דא ועל הא ופתרנו את התשבץ בעיתון והנה אנחנו כבר בתחנת תל אביב השלום, כלומר בעזריאלי.

אז אחרי שגילינו מיהם הידוענים שבאו לשחק בג'ויסטיק [דברים שקורים כאשר משתעממים כשמחכים לחברות מחוץ לשירותים] ורעות תידלקה את עצמה באייסקפה התפנינו לעיסוק העיקרי שלנו לאותו יום: המרת ההון הפרטי ברכוש, או במילים קצת פחות יפות, שופינג. בתכנון בכלל היה גם סרט, אבל ויתרנו כשגילינו שהסרטים לא מי יודע כמה [אולי חוץ מ"נער החידות ממומביי", אבל כזה כבר יש לי...]. זה התחיל בקניון עצמו, אבל אני ובר הזדעזענו כשהתנפצה לנו הבועה שבגדים זה דבר אלמנטרי ולכן לא צריך לעלות הון כמו 90 שקל [במקרה הטוב] בשביל פיסת טריקו עם הדפס [כלומר חולצה]!!! בסדר, תקראו לי קמצנית, תקראו לי פרסית, אבל באמת! הילד הוויאטנמי שתפר אותה מקבל חמישה סנט ליום! לכן יצאנו לרחוב בידיים ריקות והתחלנו לחפש אוטובוס שייקח אותנו לשנקין. אם לומר את האמת, כל הזמן שלקח לנו עד שמצאנו את התחנה של קו 23 הקסום פלוס הזמן שלקח לנו לחכות לו פלוס המסלול, שהיה לא בדיוק ישיר, היינו מגיעות לאלנבי גם ברגל. שם הסתובבנו להנאתנו, נכנסנו לרגע למחנה-יהודה [המקום ההוא שבו מדפיסים חולצות..], נכנסנו לשינקין, או אז החלטנו שאנחנו רעבות וישבנו בעגבנייה לדגום קצת פיצה.

במהלך כל היום רעות חיפשה "סלבס, אבל כאלה באמת מפורסמים". לצערי לא יכולתי לעזור לה כי גם אם הם נחשבים מגה-מפורסמים כנראה לא הייתי מזהה, אבל בעגבנייה פגשנו מישהו שאפילו אני ידעתי לזהות את איכויות הסלבריטי שלו.

"מעיין! זה דיוויד המורה לאנגלית מכיתה ט'!!!"

אותי ואת בר הוא זיהה מיד, רעות לא הייתה תלמידה שלו אז הוא לא הכיר. ודיוויד, כמו דיוויד, היה עליז וקופצני וסיפר לי בהתלהבות רבה שהוא מלווה תלמידי תיכון אמריקאיים שנמצאים בישראל לסמסטר אחד. אחרי שהפיצה שלנו הייתה מוכנה הוא אפילו ביקש מאיתנו טובה: על התלמידים הוטל, כנראה, לראיין כל מיני ישראלים על הזהות היהודית שלהם ובתור תלמידות לשעבר, איך יכולנו לסרב לבקשתו שנתראיין על ידי שלוש תלמידות שלו? אני חושבת שהתמודדתי די בגבורה עם המבטא ועם מהירות הדיבור הגבוהה להחריד ואפילו הצלחתי לענות כמה תשובות שהן אהבו. למרות שהתשובה הטובה ביותר בעיני הייתה דווקא של רעות לשאלה "מה אתן חושבות על יהודים אמריקאיים?": "הם חתיכים!!! זאק אפרון!!!!". רק שעה קלה קודם לכן היא הביעה צער על שלא הקרינו בקולנוע את הסרט 17again בכיכובו של היהודי האמריקאי הספציפי הזה.

גם על קינג ג'ורג' לא פסחנו והגענו ליקיר הבלוגרים הנצחי, דיזינגוף סנטר. שם, חוץ מגיחות לתוך חנויות שונות ומדידות שלא הניבו פרי אצל אף אחת מאיתנו ירדנו על כמה מילקשייקים מכוסי קצפת בקופי-בין. החלטנו ששבענו די מן העיר הלבנה והגיע הזמן לעשות את דרכנו בחזרה לרכבת. רעות ובר שמו בי את מבטחיהן שאמצא שוב תחנת אוטובוס, אבל לי, אחרי כמה דקות של חיפוש תחנות נואש נוסף, כבר נרקמו תכניות זדוניות אחרות בראש וכשהצמד עוקב אחריי פסעתי בבטחה לעבר עזריאלי. מי צריך אוטובוס כשאפשר לקיים מסע רגלי חביב? רעות ובר הבינו את זממי מאוחר מדי ולא הייתה להן ברירה אלא לעשות כרצוני. חה!

בסופו של דבר הגענו בזמן לתחנת הרכבת, אפילו נותר לנו מספיק זמן כדי להוציא כרטיס "רב-קו" חדיש של משרד התחבורה. אם אתם לא מכירים, רצוי שתכירו ואף תוציאו אחד משלכם כי כרגע זה בחינם וזה באמת רעיון מוצלח: במקום לקנות כרטיס, שזה בזבוז של המון המון נייר, מקבלים כרטיס מגנטי רב פעמי שניתן לטעון בכל פעם בסכום מסויים ובעזרתו לנסוע, חוצמזה גם חוסכים ככה כסף, כי זה גם עושה הנחות בנסיעות. כרגע מקבלים את זה, לדעתי, רק בקווים של דן, אבל בקרוב מאוד זה יהיה טוב בכל סוגי התחבורה הציבורית בכל הארץ, כולל ברכבת.

בדרך הבייתה רעות שעשעה אותי ואת בר בעלילות שונות [למרות שמה שהיה מצחיק באמת זה לראות אותה בוכה מרוב צחוק מהדברים שהיא עצמה סיפרה] ואז גם נקרה בדרכנו הידוען השני, פלג המדריך שלי, שפסע לאיטו בגודל טבעי ונטול חולצה שומרית לעבר השירותים. ובאמת נתתי לו ללכת לשם אחרי שצייצתי באופן לא רצוני וחיבקתי אותו כהוגן. כשהוא חזר, מרוקן, שתי דקות מאוחר יותר, דיברנו קצת והחלפנו חוויות מפסח.

ועכשיו לפירוט השלל:

-חולצה אדומה נקשרת מאחורה. מקסטרו.

-חולצה שחורה. מקסטרו.

-גופייה תכולה. מקסטרו.

-חולצה אדומה עם הדפס של צ'ה גווארה [אמא: "אוי! למה את קונפורמיסטית?!"]. ממחנה יהודה.

-כרטיס רב-קו.

לסיכום, כיף.

עכשיו אני חייבת לעוף כי יש לי חזרה לקראת יום השואה.

תשארו מקסימים כמו שאתם.

מעיין.