השעה מאוחרת למדי, אני לא אכתוב כאן הרבה.
למי שנשאר עומד באותו המקום, יום הזכרון לשואה ולגבורה נראה תמיד אותו הדבר: אותו הטקס, אותה האווירה, אותם השירים ברדיו, אותה חולצה לבנה וצפירה. אותה הצפירה. אבל אני מרגישה שאני לא עומדת במקום, אני רואה את התהליך הנפשי שעברתי משתקף גם בעיבוד שלי את היום הזה. אני חושבת שאני מסתכלת עכשיו בצורה שונה משהיה לפני שנה, בערך חודש אחרי שחזרתי מפולין, וכמובן שזה עולם אחר לחלוטין מאיך שהיה בשנים לפני כן. זה קצת כמו גוש של שיש שנחצב בו עוד ועוד ואפילו אחרי שחשבתי שיש לו צורה סופית ומסויימת פתאום האיזמל הוטח בו עוד פעם ושינה אותו. לא לחלוטין, אבל באופו משמעותי. וזה לא רק המסע לפולין שגורם לי להסתכל אחרת על היום הזה, כמו שלא רק על היום הזה המסע לפולין גורם לי להסתכל אחרת. הכל קשור בהכל והכל משפיע על הכל.
ואני מרוצה מזה.
רציתי להגיד דבר נוסף.
יש מי שמפרשים את השואה שקרתה לעם שלנו ואת המשפט "לעולם לא עוד" בבחינת "האויבים שלנו עלולים לעשות את זה עוד פעם, אז כדאי שנגן על עצמנו". אני לא רואה את זה כך. כלומר, זה נכון שאסור שזה יקרה לנו, אבל אסור לנו לראות את זה באופן כל כך צר. בתור העם שחווה את זה בצורה הקשה ביותר, האכזרית ביותר, אנחנו אמורים לדעת כיצד מגלים חמלה כלפי כל עם נרדף באשר הוא. אנחנו צריכים להיות אלה שיודעים שגם מי שנראה הכי אנושי ויפה ונורמאלי יכול להיות רוצח אכזרי אם לא גידלו אותו נכון. שלא נתעורר יום אחד ונראה שהיינו בדיוק כמו כל אותן מדינות שלא עזרו לנו כשהיינו שם לבד. שלא נתעורר יום אחד ונגלה שהחיה היא אנחנו.
לעולם לא עוד, אבל לא רק לנו.
הכל קשור בהכל והכל משפיע על הכל.
ומותר ומותר לאהוב.
מעיין.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
ילדה דרקון