סיפורי קומקום

כי כשמסתכלים עליהם מול שאר ימי השבוע, אין שום תחרות. אין ספק שכל מה שממלא את חיי באור מתרכז בעיקר בסופי השבוע ולמרות שהימים הרגילים הם-הם אלו שאמורים להיות בעלי החשיבות כי בית ספר והעתיד שלי וחובות ובלה בלה בלה כזה או אחר, אני רואה חשיבות רבה יותר דווקא ביומיים וחצי האחרונים שעברו עליי מאשר בשבוע שעבר עליי לפניהם.

פוסט ארוך, איזה כיף לכם!

ביום רביעי אמא שלי, בצעד מפתיע במיוחד, אמרה שאני יכולה להפסיד את השעות השמינית והתשיעית שלמחרת, ששתיהן קודש לביולוגיה עם אריאלה מורתנו הנערצת, בשביל לנסוע מוקדם יותר לזכרון יעקב. שמחתי מאוד וכך מצאתי את עצמי בשתיים וחצי בדרכי לתחנת הרכבת. ידעתי שאני מגיעה ממש בקושי, אבל לא יכולתי לייעל את זה כך שאגיע מוקדם יותר. הכנתי את הכסף ביד, בלי עודף כדי שלא אצטרך לחכות לקופאית שתחזיר לי ולאבד שניות יקרות, ביד השנייה היו התיק והשק"ש והתכוננתי לזינוק מהיר מהאוטו. כשנכנסנו לחנייה של התחנה כבר ראיתי את הרכבת נכנסת לרציף... רצתי לעבר הכניסה ובלב התפללתי שהמאבטח יבין וייתן לי לעבור מהר ולנסות להספיק לעלות על הרכבת...

"עצרי, את צריכה להראות לי את התיק שלך!"

"לא! בבקשה!!! אני חייבת לעלות על הרכבת!"

"היית צריכה לחשוב על זה קודם ולא להגיע רק בדקה התשעים!"

וכך, בגלל מאבטח, נשארתי לחכות שעה שלמה על הרציף ולבלות שעה אחת פחות במקום שבו אני באמת רוצה להיות. כעסתי. כבר אמרו לי כמה פעמים שאני נראית רוסייה, שאני נראית סטודנטית, שאני נראית קטנה מגילי או גדולה מגילי, כבר אמרו לי המון דברים שקשורים במראה  שלי...

אבל למיטב זכרוני אני לא נראיתי מעולם, לאף אחד, כמו אדם שעלול להחביא בתיק LEE שלו נשק מסוכן, גופת אדם או כל דבר אחר שיכול להוות סיבה מוצדקת למנוע ממני לעלות לרכבת.

אבל מסתבר שלפעמים גם מה שנראה לנו נורא ואיום מגלה צד שונה וסימפטי, כי אחרי שהחלפתי רכבת בתל אביב התקשרה אליי לא אחרת מאשר מיקה ואז התקיים הדיאלוג הבא:

"היי! [חילופי מה נשמע למיניהם] ... תגידי, איפה את עכשיו?"

"ברכבת לבנימינה, אני נוסעת ליובל".

"רגע... ואיפה נמצאת הרכבת?"

"אנחנו עכשיו יוצאים מתל אביב אוניברסיטה"

"מעיין!"

"מה?"

"אנחנו על אותה רכבת!!!"

אז רבע השעה שלאחר מכן נוצלה לצורך השתחלות מביכה בין הרבה אנשים לאורך הרכבת, כי אני הייתי בקרון הראשון ומיקה באחרון. אבל בסופו של דבר התקיים האיחוד המרגש. אני סיפרתי לה על הבגרות בעל פה באנגלית שהייתה לי באותו בוקר ומיקה סיפרה לי כמה מחוויותיה כדוגמנית ושובהגענו למסקנה שבכל הנוגע לחייה של מיקה המציאות עולה על כל דמיון... יובל חיכה לנו בתחנה בבנימינה וכך מיקה אפילו הרוויחה מזה טרמפ הביתה.

ובכן, אני ויובל עלינו לזכרון. בגלל השעה שבה הגעתי לא היה לנו המון זמן [למרות שבתכל'ס אין לי ספק שגם אם הייתי מגיעה 5 שעות לפני כן הייתי מחשיבה את זה כ"לא מספיק זמן..."]. בערב נסענו לנמל בקיסריה. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שהייתי שם, ואם לא הפעם הראשונה, לפחות הפעם הראשונה מאז כיתה ד' או משהו. בכל מקרה, היה שם יפיפה. אני אוהבת את הים, את הקול שלו, את הריח... וגם פשוט להסתכל עליו. לא פסחנו גם על חוש הטעם והלכנו למסעדה נחמדה שהייתה שם.

מעל לכל ספק ובהתאם לכל הדעות, ערב מושלם.

יש רגעים שהייתי רוצה למתוח עוד ועוד, שיימשכו הרבה יותר ממה שאמור להיות לפי השעון. או לפחות שאוכל להקפיא אותם ולשמור ובכל פעם להציא ולחזור לשם, אפילו לרגע.

ביום שישי התעוררתי, סוף סוף, בדיוק איפה שרציתי להתעורר. רק חבל שלא יכולתי להשאר עוד. הלכנו ברגל לגן הברון [או רמת הנדיב, בשמה השני]. היה מפתיע לראות שכמעט ולא היו שם אנשים חוץ מאיתנו, ביום שישי! הפתעה נעימה... גם שם היה נוף מקסים והלכנו בכל השבילים האפשריים בגן ומצאנו עצים וצמחים מוזרים וגילינו, כל אחד, מה השתנה מאז שהיינו שם בפעם האחרונה... וגם דיברנו סתם על החיים.

ב-13:20 כבר הייתי צריכה להתייצב שוב בתחנת הרכבת, הפעם לרדת לתל אביב ולקחת קו פנימי לחולון, לקן ג'סי כהן. היה לי סמינר קבוצת המשך בנושא תרבות. בתחילה היה סשן החיבוקים הסוער המסורתי, אח"כ התחילו החוגים עצמם. למדנו, למשל, על תיעוש התרבות והפיכתה למוצר צריכה, על התפתחות התרבות הישראלית לאורך השנים ועוד ועוד...היה מעניין מאוד. גולות הכותרת:

סדנת ג'אגלינג! בהנחייתו הנאמנה של פינצ'וק, נדמה לי שהוא מהגרעין של המדריכה שלי... בכל אופן, שיפרתי את כישוריי ה-flower stick [ואני מקווה שרושמים את זה ככה] שלי וגיליתי כשרון טבעי מיוחד לצלחות סיניות. הידד! חפשו אותי בקרקס הקרוב לביתכם!

וכמובן.. ערב גריז!! כן, כן, קראתם נכון, ערב שכולו קודש לסרט הקאלט הנודע בגזעיותו! התחלקנו לצוותים של רביעיות וכל צוות קיבל שיר אחד מהסרט כדי לחבר לו ריקוד\הצגה ויזואלית מרשימה אחרת. אני התחברתי עם גיא [שהיא בת] ודבורה [שהיא גם בת] ויחד ניצלנו את כישורי הכוריאוגרפיה והתנועה שלנו לצלילי השיר we're all together. התוצאה הייתה מרשימה למדי לאור העובדה שחצי הזמן שניתן לנו עבר בללכת מכות עם המערכת שסרבה להתנהג בהתאם ושאף אחת מאיתנו לא בדיוק בלרינה... חוץ מאיתנו היו הרבה ריקודים יפים ומצחיקים והיה ממש כיף. אחר כך שירי הפסקול התחלפו בהורה וריקודי עם ואני הצטרפתי למעגל ולמדתי כמה ריקודים חדשים.

חוץ מזה, היה גם ממש נחמד ששולמן נענה להפצרותיי הטלפוניות מיום רביעי ובא לבקר אותנו. התגעגעתי... חבל שהוא לא יוצא איתנו לי"ג בשמו"ץ...

בסופו של דבר חזרתי הבייתה, לשגרה ולמציאות, אבל בעוד יומיים אני נוסעת שוב לזכרון, אז יש למה לחכות!

אני צריכה כבר להתחיל ללמוד לתיאוריה....

מעיין.