שקלתי את זה הרבה, הרעיון עלה לי כבר לפני כמה חודשים. בהתחלה לא הייתי בטוחה שאני באמת הולכת לעשות את זה, שכמו בכל פעם כשיש לי רעיונות כאלו אני אוותר וביום הזיכרון סתם אעלה לקבר שלך ואפגוש שם את אמא ואבא שלך ואת אחיך ואולי עוד איזו דודה. אבל לפני שבוע החלטתי באופן סופי שהפעם אני לא אהיה פחדנית. אני זוכרת שבערך שלושה חודשים לפני שזה קרה אמרת לי שאני צריכה לקחת את עצמי בידיים ולעשות את מה שאני באמת רוצה והנה עכשיו יש לי הזדמנות להראות לך שהתגברתי על הפחד. אני עומדת בתחנת האוטובוס ומחכה לקו שלי. קר היום. זה מוזר, כי בשבוע האחרון היה חמסין ורק אתמול בערב פתאום צנח על כולנו הקור הזה. האוטובוס מגיע.
אני ברמת הגולן. כל כך יפה כאן בתקופה הזו של השנה, עוד נשארו פה ושם מרבדים צהובים ואדומים וכל השאר ירוק. אני לא באמת יכולה להגיע למקום שבו נפלת, כי הוא מעבר לגבול, אי שם בדרום לבנון. אבא שלך הראה לי את זה על המפה כשבאתי לשבעה. אני שוב מחזיקה מפה, סימנתי את המקום כדי שאוכל לדעת לאן להשקיף כשאני עומדת במצפה, מעל מטולה. שיננתי אותו כל הדרך. הנה אני פה, הכי קרוב שאני יכולה להגיע אליך ברגע האחרון שלך. אני חושבת עליך באותו הרגע שבו שכבת בין הסלעים והשיחים הנמוכים, הקוצניים, עם שני כדורים בחלק התחתון של הבטן ואחד בכתף, כמו שידעו לספר לי. ואתה, חשבת עליי אז?
אמא שלי שלחה אותי לשיחה עם היועצת של בית הספר לא מזמן. הייתה לי גם פגישה איתה קצת אחרי שנפלת, אבל לא הרגשתי שאני צריכה לדבר על זה, במיוחד לא איתה. העניין הוא שכבר עברה כמעט שנה ולא היה לי אף אחד מאז. היועצת אמרה לי שזה בסדר למצוא אהבה חדשה, שאני לא בוגדת בך, שאתה אפילו היית שמח אם היית יודע שגם אחרי זה אני ממשיכה לחיות, שהיית רוצה שאני אהיה מאושרת וכן, זה כולל גם למצוא אהבה. אמרתי לה שאני יודעת. זה בכלל לא רגשות אשם שאני מרגישה ולא נאמנות עיקשת לזיכרון שלך.
זה פשוט שאני עדיין אוהבת אותך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
ילדה דרקון