כן יקיריי, הוא הגיע. החג האהוב והמוכר שבו עולה בעשרות מונים שיעור המפונים למיון בעקבות כוויות, שאיפות עשן, הרעלות אלכוהול והרעלות מרשמלו. מחר כולנו נתעורר ליום חופש מענג ונסתכל במבט מצועף אל השמיים המלאים עדיין בעשן מדורות כבד ונשאף מלוא הריאות את הריח המשכר הזה של... פיח.
בעוד אני כותבת שורות אלה ממבצרי אשר בחדר העבודה של אמא, אתם בוודאי יושבים לכם עם כל חבריכם הכה מגניבים סביב המדורה, שרים שירים בלוויית נגן הגיטרה המקומי, זה שיודע כבר לנגן חמישה אקורדים שונים בניגוד אליכם שיודעים רק שניים, מוהלים את דמכם בכמויות של אלכוהול זול ואם התמזל מזלכם מצאתם מישהו לחלוק איתו את הז'קט בתואנה ש"קר לכם" או אף לחלוק איתו פיסת שיחים קטנה לא רחוק משם... ולא, אני לא מדברת על הבנות שהולכות לעשות פיפי בשלישיות, כאילו זה מה שיגן עליכן מפני דיזנתריה.
אבל אני? אני בבית. מעדכנת את הבלוג בפעם ה-147, עטופה בשמיכת בז' צמרירית ומקללת את האדם שהמציא את המתמטיקה. כי זו הסיבה שלא נסעתי, למשל, לזכרון לחגוג את המאורע המשמח בחברת כמה מהאנשים היותר יפים שקיימים.מתכונת מתמטיקה ביום רביעי. בלעע.
אני זוכרת במעומעם את הפעמים הראשונות שבהן גיליתי אני, עכברת הקיבוץ, את חג המדורות של יושבי העיר הבורגניים.
"מה?! אמא, למה הילדים האלה מובילים קרשים בעגלת קניות?"
"הם מתכוננים לל"ג בעומר"
"אבל אמא! עכשיו חנוכה!"
במקרים כאלו הייתה אמי נאנחת ומתחילה לדבר בקול נוגה על כך שבגלל שאנחנו חיים בקיבוץ אנחנו כל כך לא עצמאיים ולא מכירים את עובדות החיים הבסיסיות, למשל איך לנסוע באוטובוס עירוני או שחלב לא באמת מגיע מהפרה אלא מהסופר.
בכל אופן, חג שמח! אם תראו פתאום דבר כתום מרצד כזה, חם ויפה אל תגעו! זה אש!
בחגיגיות,
מעיין.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
ילדה דרקון