סיפורי קומקום

אפשר להגיד שסוף השבוע האחרון היה בעיקר בסימן פולין.

חג השבועות שלי התחיל כששוב חלמתי שמעירים אותי [אלוהים, אני כזו מוזרה] ברבע ל-7 בבוקר. עוד הספקתי לתהות למה הם טרחו להעיר אותי ולא הדליקו את האור לפני שהם הלכו כששמעתי את אמא קוראת "בוקר טוב ילד יום הולדת!!!". הילד היה אחי הצעיר ויום ההולדת היה 12. בת מצווה! "אהא!", חשבתי לעצמי, בגלל זה העירו אותי! כדי לחגוג לדרור את תחילת היום שבו הוא הופך מילד ל...ילד קצת יותר גדול... טכנית. דילגתי בשמחה אל מחוץ לחדר שלי ונתתי לברנש הצעיר חיבוק יום הולדת גדול, כי פעם בשנה מותר. אמא מסתכלת עליי שנייה:"מה? גם את ערה?!". -"לא הערתם אותי?". -"לא.".-"הו".

יש לנו מנהג בבית שבבוקר יום ההולדת של אחד הצאצאים [אלה אנחנו] מכינים לבעל השמחה את המתנה והברכה וצלחת מלאה כל טוב וקלוריות לפני שהוא מתעורר ואז, מפהקים, סתורי שיער וטרוטי עיניים נכנסים אנחנו לחדר ומתועד כל צעד שלנו מרגעי הבהלה והפאניקה למשמע צרחותיהם של שאר בני הבית, דרך החיבוקים והנשיקות, קריאת הברכות ופתיחת המתנות ולבסוף גם הרגעים של "טוב... אין מה לצלם יותר, אבא...". במקרה הספציפי הזה דרור התעורר לפני כולנו ופשוט חיכה שנתעורר, ומשנתאכזב להבין שאנחנו מגלים ישנוניות השמורה בדרך כלל לדובי גריזלי בחודשי החורף החליט לקחת את העניינים לידיים ולהעיר אותנו. לפחות הוא קיבל מתנה מגניבה: מן לוח כתיבה כזה ועט שמתחברים למחשב ואז במקום לצייר עם העכבר ולשמוח נורא כשיוצא איש מקל מציירים עם העט וזה עולה למחשב וזה מגניב. מן ציוד של עומר קצירים כאלו.

אחרי שאחי הקטן הציע לי ממגוון השוקולדים שלו והתפנה לצפות בזבל החביב עליו בטלוויזיה הבנתי שלא זה מקומי וחזרתי לישון בהנחה שאתעורר תוך שעתיים שלוש, אז יהיה לי מספיק זמן לארוז תיק ולנסוע לרכבת ב-11:15.

אז זהו שלא, התעוררתי אחרי יותר מארבע שעות, ב-11:20. קפצתי מהמיטה ורצתי במעגלים גדולים במטבח תוך שאני מנפנפת בידיים לכל עבר וצועקת "אמא!!! איחרתי את הרכבת!!!!!". אמא שלי, מצידה, התחילה בהלקאה עצמית על כך שלא שמה לב לשעה ולא העירה אותי בעצמה. אבל אחרי כמה דקות נתנו לעצמנו, כל אחת, סטירת לחי הגונה ועברנו מהתבכיינות למעשים כך שאת הרכבת הבאה כבר תפסתי. יש מן חוק טבע כזה שמונע ממני תמיד לעלות על הרכבת בשעה שתכננתי, מה גם שהרכבת הזאת הייתה מוזרה ופתאום החליטו שעוצרים בחדרה ומגרשים את כל הנוסעים לבנימינה ופרדס חנה כי הם שמנים ומכבידים על הרכבת. רכבת אחרת הביאה אותי באיחור של יותר מ-20 דקות סוף סוף ליעדי.

פולניה 1:

מיד כשהגעתי לבית של יובל התחיל מטר השאלות הראשון.

"אכלת ארוחת צהריים?"

"את רעבה?"

"צמאה? רוצה מים?"

"בטוחה שאת לא רעבה?"

יועדנו לנסוע באותו ערב לאירוע משפחתי והבטיחו לי ששם יהיה באמת הרבה אוכל אז אין לנו מה לדאוג ובינתיים אפשר לחיות את החיים בלי דאגות ואכן בסביבות 6 בערב ארזנו את עצמנו ואת סוזי הכלבה ונסענו בבטחה לחיפה, שם חגג בן דוד של יובל גם הוא יום הולדת. בהחלט היה הרבה אוכל, חלבי לשבועות... אמו של בעל השמחה היא שעמלה והכינה לנו את הסעודה ואנחנו, בתור האורחים הראשונים שהגיעו עזרנו לפתוח שולחנות מתקפלים בגינה ולפזר כיסאות. בינתיים הגיעו עוד כמה בני משפחה והאוכל נחת על השולחן.

פולניה 2:

"תאכלי מעיין, תאכלי, אל תתביישי".

"התוספות למשפחת ____, כן, שמוליק ובני, אני מדברת אליכם! מה אתם מתביישים?! למה אתם לא אוכלים?!"

"מזה טעמת כבר?"

"מה, זה לא טעים? לא עשיתי טוב?"

"יובל, הייתי צריכה להכין לך בשר?" ההוכחה הניצחת לכך שכל הדברים שנאמרו לעיל לא באמת מעידים על טעם האוכל [שהיה מעולה] או על ביישנותם של "התוספות" [שלא הייתה קיימת] כי יובל בעצמו רוקן את הצלחת 3 פעמים לפני שהוחלט שהוא לא אוכל...

אז באופן כללי נהנינו מאוד, הכלבים הסתובבו לכולם בין הרגליים והאחייניות שלו עברו על הברכיים של כולם לפני שבחרו להן את הדודה\סבתא\אבא הנוחים ביותר. החלק האמנותי כלל מופע פירוטכני מרהיב, כולל זיקוקים קטנים שחילקו לכולם. בסופו של דבר החגיגה נגמרה וכולנו עזרנו לחסל. יובל ואני ליווינו את סבתא שלו לאוטו כשהיא החליטה לאתגר אותי: "בת כמה את חושבת שאני?"

פולניה 3:

"לא יודעת..."

"נחשי!"

"אממ... אין לי שמץ..."

"זה בסדר, פשוט תגידי מה שנראה לך"

[כמובן ששיערתי סכום כלשהו, אבל פחדתי נורא שאני אנקוב במספר גבוה יותר מגילה ויהיה לא נעים] לא עזרו כל השידולים שלנו שפשוט תגלה לי, אז החלפתי טקטיקה.

"70?"

"מה פתאום?! תעלי"

"....80?" [קול חלוש ורועד]

"80 ו..."

"1?"

בסוף היא כנראה התייאשה ממני וגילתה לי שהיא בת 84.

למחרת התעוררנו, אכלנו ארוחת בוקר מושקעת שהכנו לגמרי בעצמנו, מה שהביא לכך ששוב אכלנו טוסטים...אמ..."שחומים". התכנית הייתה לרדת לים עם כמה חברים, אז עם בוא השעה הנכונה התחלנו טלפונים. הכל כבר היה מאורגן כשלפתע נטע אמרה שהיא לא תוכל לבוא, מסתבר שמיקה בכלל אצל הסבים בקיבוץ וגם רשף לא יכול... נשארנו רק אני, יובל ועומרי.

פולניה 4:

כנראה שרשף דיבר עם עומרי ויצר אצלו את הרושם שאני ויובל רוצים להיות לבד ולכן שיוותר מרצון כי לנו לא יהיה נעים להגיד לו שלא יבוא. איזה נשמה. עומרי, כמובן, מיד התקשר וחזר על דבריו של רשף באוזניו של יובל שהכחיש בתוקף. עומרי חשב קצת והתקשר אליי.

"תשמעי.. אני יודע שלא נעים ליובל להגיד לי לא, אבל באמת שלא נעים לי להתקע לכם באמצע... אני סתם אפריע ואהיה לא קשור.."

"מה פתאום? אנחנו רוצים שתבוא, אם היינו רוצים להיות לבד לא היינו מזמינים אותך!"

"לא, נו.. לא נעים לי"...

אבל היה כבר אבוד לו, חנינו לו מול הבית ולא נותרה לו ברירה אלא להכנס לאוטו.

דווקא היה נחמד בים, עומרי ניסה לשזף את חוורונו הבוהק בזמן שאני ויובל נכנסנו למים והשתכשכנו. אכלנו קצת קרקרים, פירות ותולעים [במקרה של עומרי], ריכלנו, שרנו שירים, פיתחנו עור ברווז בזמן שרוח ממש קרה החליטה לנשוב עלינו וצפינו בשקיעה. כמובן שאחרי שהשמש נעלמה כבר לא היה טעם להיות שם [לא תיכננו קמפינג] אז ניערנו מעלינו את כל החול וחזרנו הביתה. בערב יצאנו אני וההודי למושבה ולטיול לאור ירח ברחובות זכרון יעקב... רק אגיד שאין כמו גן, תותח וירח.

יום שבת כבר היה פחות עמוס בפעילויות, בעיקר אכלנו וישנו לסירוגין. גולת הכותרת הייתה כזו:

~מתנערים ממנוחת צהריים~

"יובל אני רעבה, מתאים לך ארוחת ארבע?"

"ארוחת שש, את מתכוונת"

"אותו דבר"

"אוקיי... אז מה את רוצה לאכול?"

"לא יודעת, סנדוויץ'?"

כעבור דקות אחדות מצאנו את עצמנו מוציאים מהמקרר כל דבר שיכול להכנס בין שתי פרוסות לחם, פורסים, כל אחד, לחמנייה לאורכה ומתחילים למלא את הסנדוויץ' שיאכל השני. כדי להבהיר, אביא קטעים מהשיחה.

"יובל, אתה רוצה טונה על הפסטרמה? או.קיי..."

"למרוח לך גם על הפרוסה השנייה? טוב, נו, כבר לקחתי על הסכין..."

"אוף, הירקות בורחים לי..", "זה בסדר, אפשר לתקוע את הבצל בין המלפפונים שם ואת הגמבה..."

"וואו, איזה גודל של סנדוויץ'!"

זה בהחלט היה כריך בגודל בלתי רגיל. שניהם. חצי שעה בערך לקח לנו להכין אותם וחצי שעה נוספת לאכול. איזה כיף!!!

כדי להוריד את המעדן, יצאנו לטיול נוסף, הפעם עם סוזי. כשחזרנו נשאר לי זמן בדיוק כדי לארוז תיק ולנסוע לתחנת הרכבת, לחזור הבייתה.

איזה סופי שבוע מעולים...

את השבוע הנוכחי התחלתי בכיף גדול, מתכונת בביולוגיה! יש!!! דווקא הלך לי לא רע בכלל. אני לא אקבל 100, זה בטוח, אבל יש סיכוי שאקבל מעל 90 שזה פנטסטי... נחיה ונראה. בינתיים אין יותר שיעורים משום סוג. רק כנראה מגיעים ביום רביעי כדי לקבל מתכונות בתנ"ך. נראה...

ווף, הפוסטים פה נהיו כל כך ארוכים בזמן האחרון... מעייף ממש לכתוב... אני לפחות מקווה שאתם מעריכים את המאמצים שאני משקיעה למענכם [פולניה 5].

אני כבר אשב לי פה בחושך...

מעיין.