סיפורי קומקום

חתיכת יום היה לי היום... ומכיון שסוף השבוע הולך להיות חתיכת סוף שבוע מצאתי לנכון לספר לכם, יפיפיים, מה היו מעללי כבר היום.

ובכן, הוא התחיל פעמיים, היום שלי. בפעם הראשונה היה זה אבא שהעיר אותי כדי לשאול איך אני מתכוונת להגיע לבצפר ובהתאם לכך מתי אני מתעוררת. אחרי שמילמלתי כמה הברות חסרות פשר הוא הצליח להסיק שאני כיוונתי שעון לזמן מאוחר יותר ושאמא תקפיץ אותי. וכך קרה באמת והתעוררתי בפעם השנייה ב-9 בערך.

הגעתי לבית הספר הקסום שלי, החזרתי את ככככככככככככל הספרים לספרייה, כי הרי [חוץ ממועד ב' הגדול] זו הבגרות האחרונה בהחלט שלי! אני לא אצטרך עוד את אותו איכסה לימודי לעולם! מוהאהאהאה!

כן, סטיתי מעט מהנושא.

אז לאחר מכן פגשתי בחברותיי לכיתת הביולוגיה שכבר חיכו לתת לאריאלה [המורה] ובלה [הלבורנטית] את המתנות שקנינו להן במיטב כספנו ואחר כך נכנסנו לבחינה במאמר מדעי [או אנסין בפי העם]. היה קל מאוד וכל התשובות שלי היו זהות לאלו של אריאלה, כפי שהתברר בהשוואה שערכנו מחוץ לחדר הבחינה.

אחרי הפסקה קצרה חזרנו לשאלון בנושאי הבחירה. גם זה הלך לי טוב מאוד. למרות שיש סעיף וחצי שטעיתי בהם, כל השאר עשה רושם טוב ונכון אז אני מרוצה. ויותר לא לומדים דבר חוץ מקצת תרגול מתמטיקה לקראת המועד ב'!!! יש!!

כמה דקות אחרי שיצאתי משם אפופת רוחות ניצחון ושמחה גואה התקשרה אליי מיטל, המדריכה של קבוצת ההמשך שלי [בקרוב גרעין...] כדי להזכיר לי כמה דברים חשובים בנוגע לסמינר בשישבת הקרובים ו...לספר לי באיזה אזור אנחנו הולכים להעביר את שנת השירות הבאה עלינו לטובה!

ובכן, היו לנו כמה הימורים, כמה השערות וניחושים מבוססים ובסופו של דבר הצטמצמו, בעינינו, האפשרויות לשני איזורים: צפון-מערבי ושרון. והנה, האזור שנדריך בו יהיה.. שפלה!

"נו, אז את שמחה או מאוכזבת?"

"תשמעי, אני בעיקר מופתעת..."

בכל אופן, אנחנו מקבלים את הקומונה הכי אדירה. ובחברת האנשים הכי אדירים, אין ספק שזה הולך להיות אחלה אזור בשנה הבאה...

חזרתי הביתה, היה לי בדיוק זמן לאכול ולהאנח בסיפוק לפני שקמתי שוב ופניי מועדות לכיוון בירת הנגב, הלא היא באר שבע. מבחן תיאוריה. סוף סוף, אחרי עיכובים אין ספור וסתם שטויות טיפשיות שלי [כמו לשכוח תעודת זהות בדרך לטופס ירוק או לאחר להגיע לדואר ולשלם אגרה ביום הבחינה הקודם] ניגשתי בפעם הראשונה... ועברתי! באמת שנפלתי על מבחן קל ממש! איזה יופי!

יצאתי מהמקום כולי חיוכים וחיכיתי לאמא ליד האוטו... וחיכיתי וחיכיתי... יותר זמן בזבזתי בלחכות לאמא [שחשבה שאני בכלל עוד נבחנת בפנים וחיכתה לי] מאשר להבחן. אז אחרי האיחוד המרגש נסענו לעשות קצת קניות לחדרון החדש שלי. קנינו מלא מלא דברים אבל מסתבר שזה בקושי חצי מהרשימה... אבל אני גאה לציין שכ-90% מכלל השלל כחול!

אחר כך שמנו פעמינו לקונסרבטוריון העירוני, בו ביזבזתי הרבה מזמני ב-12 השנים האחרונות, לצורך שירה בקונצרט סוף שנה כללי. קלרה, כתמיד, ליוותה אותי בפסנתר ופגשתי אותה מיד כשנכנסתי לקונסרבטוריון [פאק, מילה ארוכה..].

קלרה: טוב, מעיין, תחליפי בגדים, תיכף כשהמקהלה תסיים חזרה אנחנו עושות באלאנס.

~אני הולכת לשירותים ומחליפה את החולצה לזו הטורקיזית שהכנתי מבעוד מועד~

קלרה: מה?! זה מה שאת לובשת?! למה את לא לבושה כמו ברסיטל? איפה השמלה?! הנעליים?!?!?!?

השומר בכניסה [כן, הוא היה לא קשור]: איפה הנעליים באמת?

מעיין: איזה שמלה? מה פתאום? אני סתם שרה!

אמא שלי כמובן נכנעה מיד וחזרה כל הדרך לקיבוץ רק כדי להביא לי את השמלה מהרסיטל. ואת הנעליים. כמובן שלבשתי את זה כמו ילדה טובה, אבל בעיקר בגלל שראיתי את התלמידת פיתוח קול שעמדה גם לשיר בקונצרט.

היא לבשה שמלה שעוצבה בידי המעצב הראשי של ברבי. רק שהיא הייתה שחורה-סגולה ולא ורודה-סגולה. זאת אומרת... היו לה שרוולים תפוחים ותחרה שחורה בקצות השמלה, שהיו מנופחים יותר מבשמלת כלה בעיצובו של דני מזרחי. כן, זה של תחרות מלכת היופי. זה בהחלט לא היה מחזה מרהיב ותודות לה הרגשתי שאני באמת לבושה סבבה.

הקונצרט עצמו היה קצת מביך. כלומר אני שרתי והלך לי טוב ונהניתי מכל רגע, אבל היו כמה הופעות שבאמת הייתי גונזת במקום המנהלת... היא רצתה ליצור תחושה של מקום חי ותוסס עם יצירה עצמאית ומגוון. הבעייה היא שהקונסי [קיצור, יותר קל] ממש לא מקום כזה. לכן ניגנה ילדה מהכיתת הלחנה [יצירה מונוטונית ומשעממת להחריד שנשמעה כמו רינגטון שמנוגן על פסנתר] ואף המורה של כיתת ההלחנה [שיר שהיה מרשים אותי אם הייתה כותבת אותו ילדה בת 14 ולא אישה בת 44 שפאקינג מלמדת איך מלחינים.

חוץ מזה הייתה הפיתוח-קולניקית בשמלה המצועצעת ששרה בסדר, אבל ציפיתי למשהו קצת יותר מרגש ופחות טכני ממישהי שהתקבלה לאקדמיה למוזיקה בירושלים למגמת פיתוח קול. הייתה גם המקהלה של הקונסרבטוריון [נו מילא...]. מי שכן היה טוב היו האקורדיוניסטים [איזה ילד מחליט שהוא הולך ללמוד אקורדיון בלי להפוך לשק האיגרוף של השכונה?] שניגנו מעולה ובתיאום וטליה הסקסופוניסטית ודנה הפסנתרנית ארוכת הצמה וכחולת השמלה [כן, גם לה הייתה שמלה וגם היא הייתה... יוצאת דופן, אבל לא כמו של מפתחת הקול..].

בקיצור, היה קטעים, רק חסר היה הפופקורן.

בהחלט, יום מרנין... אני סיימתי כאן.

סלחו לי על שאין לי מילים מרשימות יותר להיפרד בהן.

מעיין.