סיפורי קומקום

הנה אני יושבת בביתו המרהיב של יובל ומעדכנת לכם מהמקום היחיד, על פי אמונתם של כמה גרמנים, שכשיגיע סוף העולם יישאר עומד על תילו. מגניב, לא?

הגעתי לכאן אתמול בשעות הצהריים, כשעה וחצי אחרי המועד המתוכנן בשל תרומתם האדיבה של בריז'יט המורה לספורט, מע"צ, אמא היקרה ורכבת ישראל. הכל התחיל מזה שבהרתעה קצרה התוודעתי לכך שברביעי על הבוקר יש לי בגרות בספורט. זה באמת נחמד וכיפי [yeah, right...] א-מה-מה שפחות משעה לאחר מכן כבר קבעתי לי שיעור כינור בבאר שבע. אוף. התכנון היה שאמא שלי תביא אותי לבצפר בשעה ראשונה, תחנה את האוטו ותחכה את הכלום זמן שזה אמור לקחת [על פי החישוב שערכתי: חימום= חמש דקות, ריצת 2000= 10 דקות, מנוחה= חמש דקות, כפיפות בטן=דקה, כלומר 21 דקות בסך הכל] ואז יישאר לנו בדיוק הזמן כדי לנסוע לבאר שבע, להגיע לשיעור כינור, לסיים, לנסוע לרכבת, לעלות, להגיע לבנימינה.

אך תכנונים לחוד ומציאות לחוד. המורה לספורט איחרה וגם הייתה צריכה לדאוג לחבורת זבי חוטם מכיתה ח' שבאו, בחוצפתם, לשיעור, כלומר החימום, שערכנו בעצמנו לבד, נמרח עד אין סוף, בריצה גיליתי שאיבדתי מכושרי, שכן נדרשו לי 12 דקות ו-10 שניות להשלים את שני הקילומטרים, אחר כך לקח יותר מדי זמן להתאושש... רק כפיפות הבטן נותרו כשהיו, דקה. בסך הכל ביליתי שם בערך חמישים דקות. מיהרנו, אני ואמא כמיטב יכולתנו ועד כמה שמאפשר לנו החוק בדרך לבאר שבע כשלפתע נתקלנו בשלטים רבים כתומים ומהבהבים. זה בהחלט היה מחזה מקסים, אבל המשמעות הייתה שיפוצים בכביש. לפחות רבע שעה נוסף היה רק כדי לחכות שיאשרו לנו בכלל להתקדם. בקיצור, הגענו באיחור היסטרי לשיעור. כמובן שגם הייתי כבר חצי מתה בגלל הספורט והפנים שלי עטו גוון בורדו עז - מחמיא ביותר - אבל זה לא הפריע למהלכו התקין של השיעור, הבעייה הגיעה כשאמי היקרה החליטה [משום מה] שהשיעור יהיה עד השעה עשר ורבע כשבפועל הוא היה עד עשר, אבל גם אז היא אחרה [תור בסופר, מסתבר...] והגענו לרכבת ממש דקה אחרי שהיא יצאה. טוב, לפחות היה לי זמן להחליף בגדים [כן, זה באמת טראגי אבל הייתי בשיעור הכינור באותם הבגדים שרצתי בהם שני קילומטרים... מסכן המורה שלי...] ואז גם ישבתי לקרוא עיתון [אם אפשר לקרוא לזבל הצהוב הזה שמחלקים ברכבת "עיתון"] ולפתור תשבצים ותשחצים לרוב. בסופו של דבר עליתי על הרכבת הבאה. הנסיעה עברה עליי בנעימים [אם כי יש לי כמה וכמה הערות בנוגע למערכת מיזוג האוויר שם... נראה להם שאני פינגווין? מה זה הקור הזה?!] ולפני חדרה כבר התכוננתי להתקשר ליובל שייצא לקראתי אלא ש... פתאום, כמה עשרות מטרים לפני התחנה של חדרה הרכבת עצרה. תקלה טכנית. רק אחרי יותר מ-20 דקות הצליחו לגרום לה להשלים את המטרים הנותרים ולהכנס לתחנה, שם ירדו כוווווווולם מהרכבת והחליפו לאחת שבדיוק נכנסה ו...איך להגיד, לקחה לה את הזמן עד שיצאה...

אבל הגעתי בסופו של דבר! יש!!

אז איך חוגגים חודשיים?

אתמול יצאנו לסרט בחיפה, "שם המשחק" שמו בישראל ["state of play" במקור]. אהבתי. מתוחכם, מותח ועם הרבה טוויסטים בעלילה. רק מוזר שלכל הדמויות המרכזיות היו פלולות! זה היה מדהים! באמצע אני לוחשת להודי שלי "אתה קולט? לקאל יש שתי פלולות, כי הוא הגיבור הראשי, לדלה יש אחת על הלחי שם, לסטיב יש אחת ליד העין וגם לעורכת יש אחת! נראה לי שזה יהיה הפתרון לתעלומה!".

אחר כך אכלנו ב"לימה" במדרחוב של זכרון... רר.. בשר...

~מאוחר יותר באותו ערב, הולכים לישון~

מעיין:"אתה יודע, אני עוד לא עייפה".

יובל:"וואלה? גם אני לא..."

מעיין:"מה עושים?"

יובל:"טיול לילי?"

וכך יצאנו, בפיג'מות, לטייל ברחובות הריקים מאדם [בכל זאת, 1 וחצי בלילה באמצע השבוע] והמלאים בחתולים. היה כיף.

והיום? שום דבר מיוחד... הבחור ברגעים אלו ממש נבחן בבחינת הבגרות שלו באזרחות ואני מעדכנת בבלוג בעוד סוזי הכלבה מגנה עליי מפני כל רע. מאוחר יותר היום אני אסע לאלונה ואעזור לה בארגון הסמינר שמתחיל מחר שגם עליו תשמעו בפעם הבאה, ובינתיים...

הסטה לה ויסטה, בייבי!

מעיין.