הייתי היום במיונים למודיעין חיל האוויר.. שש.. סודי ביותר! אם אתם במקרה קשורים לכוחות אוייב עוינים כלשהם, אנא צאו מהבלוג, המידע הזה לא לעיניכם, אלא אם כן תבטיחו לא לגלות ותישבעו עם יד ימין על הלב ויד שמאל על "הארי פוטר וגביע האש" [המוצלח ביותר מבין השבעה]!
יצאתם? יופי, עכשיו נתחיל.
הכל התחיל אתמול בערב כשדילגתי לי לעבר אבי היחיד ואמרתי בקול מתוק: "אבא, זה יהיה ממש מגניב אם תסיע אותי עד תל השומר מחר, אתה יודע?".
אבא: "עוד נראה..."
למחרת בשבע בוקר כבר ישבנו שנינו באוטו, שמענו רשת ג', כמו האנשים שהם מגניבים באמת [כלומר, השניים אחרי 88FM, אבל זה כבר לא נכון כל כך מאז שהתחלף שם אחד האנשים החשובים (העורך הראשי כמדומני) ומאז זו כבר לא תחנה אדירה כל כך..] ופיטפטנו לנו על ענייני מוסיקה כל הדרך ל... ובכן, על פי תצלום האוויר בוואלה מפות הוא הוריד אותי סמוך לפרדס...
הירפ"א זה אמנם אחד המקומות היותר חבויים במדינה [וזאת למרות שאלפי אלפים עברו, עוברים וצפויים לעבור שם ואף אחד מהם לא הצליח לאתר את המקום כבר בנסיון הראשון] אבל אני הייתי שם בסך הכל לפני שבוע, אז קטן עליי ועל חוש ההתמצאות הגזעי שלי... אז הגעתי, נרשמתי, יללתי שקר לי באזני חייל אקראי שכל חטאו היה למלא לי את שובר הנסיעה חזרה הביתה והתרווחתי על הספסל בפרגולה המודרנית והמשוכללת. ראיתי המון בנות, חלקן נראו נחמדות מאוד וחלקן... הממ.. איך נגיד את זה יפה? חברות של עינב בובליל. כן.
זה אמנם קצת לא יפה להגיד, אבל כשראיתי את כל הבחורות האלה חשבתי לי "אלה הבנות שמגיעות לשלב ב' של המיונים למסלול הכה נחשב שכולם כל כך מהללים? אולי זה לא כזה משהו..." אבל כל מחשבותיי בעלות הגוון הסנובי והפוץ משהו התבדו כשגיליתי שהן בכלל באו למיון אחר, או אז הן התחלפו במחשבות בעלות גוון סנובי עמוק יותר. אני כלבה!
ובכן, החלק המשמח שבו מפסיקים לחכות למוחמד הרכוב על אתון או לפחות לאיזו מאבחנת פסיכוטכנית משועממת למוות הגיע, ונכנסנו בעקבותיה לחדר קטן ונטול חלונות שהכיסאות בו הזכירו יותר מהכל כיסאות בקולנוע, רק שהיו להם במשענות היד משטחים כאלו לכתיבה, כמו של סטודנטים. אתם בוודאי מתארים לעצמכם לוקסוס שאין כמותו, אבל נסו אתם לכתוב על ריבועון קטנטן ששטחו לא עולה על 10 סמ"ר וכל אותו זמן אתם רכונים עליו קדימה כי המשענת של הכיסא קצת יותר מאוזנת מאשר בכסא רגיל. כן, הגב מאוד כאב לי בדרך הביתה. החדר היה מואר באור פולרסנטי שבשילוב עם המחסור בחלונות העביר בכולנו, 15 בנות בערך, תחושות ומחשבות שמחות כמו: "אמאלה!! אנחנו לא נצא מכאן לעולם! אין לי תחושת זמן! אני בטח כלואה פה שנים! אאעההעע!!". ניגשנו למבחנים.
ראשון היה לנו מבחן של השלמת משפטים בשיא המהירות, משהו פסיכולוגי שכזה שמטרתו לבדוק אם אנחנו מספיק בריאות בנפשנו, כך למשל אם אשלים את המשפט "אבא טוב הוא מי ש___" ל:
"אבא טוב הוא מי שלא חוסך את שבטו"- אקבל בתגובה משפט בדואר שאומר: "נמצאו מתאימים ממך לתפקיד זה".
אך אם אגיד משהו מתוק כמו:
"אבא טוב הוא מי שתומך בילדיו"- הסיכויים שהם יבינו שאני מקרה אבוד פחותים יותר.
זה היה קצר מאוד. אחר כך באה המכה הרצינית והכואבת מתחת לחגורה. ואני בכלל שכחתי את החגורה היום בבית!!!
"זה מבחן קורסיקה, אתן מקבלות את החוברת הזו, יש בה מידע. אתן תלמדו אותו במהלך 5 השעות הבאות ואחר כך תיבחנו על זה. בהצלחה!"
היי! קורסיקה! זה לא האי שנפוליאון נולד בו? איזה מגניב... אולי יהיה מבחן על נפוליאון? יאי! חזק.... רגע.. מהמהמהמה? 5 שעות?! ורגע, מה זה הדבר הזה?! זה בכלל לא האי האמיתי קורסיקה! זה... זה מומצא!
כן, אלה היו חמישה עמודים של אינפורמציה סבוכה אודות אי בדיוני לחלוטין. אם מישהו מכם תהה מה טעמה של הכותרת בפוסט זה, אלו חמשת המחוזות של האי. ארוך, מייגע ובעיקר מיותר לכל מטרה אחרת שאיננה התמיינות לתפקיד המסויים הזה באותו יום.
קודם כל רצתי החוצה להתקשר ולהודיע לאמא שהיה נעים להכיר אותה, ככל הנראה אני אחזור הביתה רק מחרתיים, אבל שתודיע למירון שאם היו לו תכניות מופרכות כמו להעביר לי שיעור כינור אחרון לפני הבגרות היום בערב, שישכח מהן. אחר כך פשוט התיישבתי על עכוזי הענוג והתחלתי ללמוד....
"עיר המחוז של גודר היא שועל, הרפתות במחוז קלוזו נמצאות בכפרים זמיר, דרור ועורב, המספר 5 מסמל רכב ציבורי, רק הוטרינר של מחוז תוגל מכושר לטפל בכבשי סן-מרינו..."
באמצע הלימודים הקימו אותי כדי לעבור מבחן שהם קראו לו "מבחן קאנטרי". מבחן קאנטרי?, שוב המוח התחיל לעבוד פול גז בניוטרל, הם רוצים שאשיר שירים של דולי פרטון?
מבחן קאנטרי זה פשוט הרבה יותר מדי אנשים שמדברים אליך בבת אחת ואתה צריך לרשום את כל הפרטים, וכמובן לשמור על קור רוח וחיוך אדיב של נותן שירות בקאנטרי קלאב, שזו האמתלה שבאמצעותה גורמים לך להשפיל את עצמך ולשתף פעולה עם המבחן. כמובן, יש גם את העניין הסתמי של לעבור לשלב הבא, אבל זה שטויות...
בסוף שאל אותי חייל שישב בצד ורשם עליי כל מיני דברים [אני מניחה שכתב על קור הרוח שהפגנתי כשיותר מאדם אחד ניסה לדבר איתי וכמובן שכתב על כך שאני נראית טוב והוא ישמח לשרת איתי בעתיד, לכן צרכי צה"ל כרגע הם לקבל אותי לתפקיד] איך הייתי מדרגת את עצמי מאחד עד עשר. "אמממ... 7?". אני חושבת ש-7 זה מספר טוב, הוא לא נורא גבוה, מה שעלול להראות כמה שאני יהירה ושחצנית וגם לא נמוך מדי, מה שעלול להראות שהדימוי העצמי שלי ברצפה.
"ולמה את חושבת שערכנו לך את המבחן הזה?"
"לא יודעת, אולי אתם רוצים לדעת איך אנחנו בלי מדים, אחרי הכל במשך שנתיים וחצי תראו אותי תמיד באותה תלבושת, כמה מביך".
בתום חמש השעות המהנות בחיי הגיע הזמן למבחן אמריקאי קסום [הלך לי טוב], ואחריו... מבחן של שעתיים שתכליתו היא לבדוק אם אנחנו לא רק מצליחות ללמוד דברים, אלא גם אם יש משהו בקופסא שעוזר לנו להפיק מסקנות. והוא היה בהחלט לא קל, אחרת אני לא מוצאת הסבר לכך שהיו בו בסך הכל חמש שאלות ורובנו יצאנו ממש כי גירדו אותנו בציפורניים מהכיסאות.
כמובן שכל דפי הטיוטה חסרי השורות שהשתמשנו בהם במהלך היום, הן ללמידה והן לבחינה, נלקחו מאיתנו על מנת שייחקרו לעומק על ידי צוות גרפולוגים מומחים ופסיכולוגים קליניים שינתחו כל פסיק וכל גרש...
ואז... freedom! הידד! חופש! שוב חשתי כאילו מישהו הוציא לי את המוח דרך האוזן, סחט היטב עד שיצא כל המיץ-מוח, שתה להנאתו והחזיר את הסמרטוט הורוד והלח בחזרה דרך הנחיר. ואז הייתה הדרך הביתה.... למזלי חברו אליי שתי בנות שגרות בלהבים, שזה 5 דקות נסיעה מהקיבוץ שלי, כך שהיו לי שותפות להתבכיינות בסגנון "וווואאאהה!! אני חושבת שבחיים לא אחזור להיות מה שהייתי פעם! אני רוצה למות! אני רוצה לישון! כואב לי! עצוב לי! אני רוצה הביתה!!!"
לסיכום, היה קשה, היה מצחיק והכרתי כמה בנות נחמדות מאוד ואפילו פגשתי מישהי שאני מכירה, מישהי שאני מכירה אבל לא יודעת את זה ומישהי שהיא ידידה של ידיד טוב שלי. וויפי!
התשובות עוד חודש עד חודש וחצי... למישהו מכם יש ציפורניים? אין לי מה לכסוס...
עלו והצליחו
מעיין.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
ילדה דרקון