סיפורי קומקום

שקלתי את זה הרבה, הרעיון עלה לי כבר לפני כמה חודשים. בהתחלה לא הייתי בטוחה שאני באמת הולכת לעשות את זה, שכמו בכל פעם כשיש לי רעיונות כאלו אני אוותר וביום הזיכרון סתם אעלה לקבר שלך ואפגוש שם את אמא ואבא שלך ואת אחיך ואולי עוד איזו דודה. אבל לפני שבוע החלטתי באופן סופי שהפעם אני לא אהיה פחדנית. אני זוכרת שבערך שלושה חודשים לפני שזה קרה אמרת לי שאני צריכה לקחת את עצמי בידיים ולעשות את מה שאני באמת רוצה והנה עכשיו יש לי הזדמנות להראות לך שהתגברתי על הפחד. אני עומדת בתחנת האוטובוס ומחכה לקו שלי. קר היום. זה מוזר, כי בשבוע האחרון היה חמסין ורק אתמול בערב פתאום צנח על כולנו הקור הזה. האוטובוס מגיע.

אני ברמת הגולן. כל כך יפה כאן בתקופה הזו של השנה, עוד נשארו פה ושם מרבדים צהובים ואדומים וכל השאר ירוק. אני לא באמת יכולה להגיע למקום שבו נפלת, כי הוא מעבר לגבול, אי שם בדרום לבנון. אבא שלך הראה לי את זה על המפה כשבאתי לשבעה. אני שוב מחזיקה מפה, סימנתי את המקום כדי שאוכל לדעת לאן להשקיף כשאני עומדת במצפה, מעל מטולה. שיננתי אותו כל הדרך. הנה אני פה, הכי קרוב שאני יכולה להגיע אליך ברגע האחרון שלך. אני חושבת עליך באותו הרגע שבו שכבת בין הסלעים והשיחים הנמוכים, הקוצניים, עם שני כדורים בחלק התחתון של הבטן ואחד בכתף, כמו שידעו לספר לי. ואתה, חשבת עליי אז?

אמא שלי שלחה אותי לשיחה עם היועצת של בית הספר לא מזמן. הייתה לי גם פגישה איתה קצת אחרי שנפלת, אבל לא הרגשתי שאני צריכה לדבר על זה, במיוחד לא איתה. העניין הוא שכבר עברה כמעט שנה ולא היה לי אף אחד מאז. היועצת אמרה לי שזה בסדר למצוא אהבה חדשה, שאני לא בוגדת בך, שאתה אפילו היית שמח אם היית יודע שגם אחרי זה אני ממשיכה לחיות, שהיית רוצה שאני אהיה מאושרת וכן, זה כולל גם למצוא אהבה. אמרתי לה שאני יודעת. זה בכלל לא רגשות אשם שאני מרגישה ולא נאמנות עיקשת לזיכרון שלך.

זה פשוט שאני עדיין אוהבת אותך.

כי כשמסתכלים עליהם מול שאר ימי השבוע, אין שום תחרות. אין ספק שכל מה שממלא את חיי באור מתרכז בעיקר בסופי השבוע ולמרות שהימים הרגילים הם-הם אלו שאמורים להיות בעלי החשיבות כי בית ספר והעתיד שלי וחובות ובלה בלה בלה כזה או אחר, אני רואה חשיבות רבה יותר דווקא ביומיים וחצי האחרונים שעברו עליי מאשר בשבוע שעבר עליי לפניהם.

פוסט ארוך, איזה כיף לכם!

ביום רביעי אמא שלי, בצעד מפתיע במיוחד, אמרה שאני יכולה להפסיד את השעות השמינית והתשיעית שלמחרת, ששתיהן קודש לביולוגיה עם אריאלה מורתנו הנערצת, בשביל לנסוע מוקדם יותר לזכרון יעקב. שמחתי מאוד וכך מצאתי את עצמי בשתיים וחצי בדרכי לתחנת הרכבת. ידעתי שאני מגיעה ממש בקושי, אבל לא יכולתי לייעל את זה כך שאגיע מוקדם יותר. הכנתי את הכסף ביד, בלי עודף כדי שלא אצטרך לחכות לקופאית שתחזיר לי ולאבד שניות יקרות, ביד השנייה היו התיק והשק"ש והתכוננתי לזינוק מהיר מהאוטו. כשנכנסנו לחנייה של התחנה כבר ראיתי את הרכבת נכנסת לרציף... רצתי לעבר הכניסה ובלב התפללתי שהמאבטח יבין וייתן לי לעבור מהר ולנסות להספיק לעלות על הרכבת...

"עצרי, את צריכה להראות לי את התיק שלך!"

"לא! בבקשה!!! אני חייבת לעלות על הרכבת!"

"היית צריכה לחשוב על זה קודם ולא להגיע רק בדקה התשעים!"

וכך, בגלל מאבטח, נשארתי לחכות שעה שלמה על הרציף ולבלות שעה אחת פחות במקום שבו אני באמת רוצה להיות. כעסתי. כבר אמרו לי כמה פעמים שאני נראית רוסייה, שאני נראית סטודנטית, שאני נראית קטנה מגילי או גדולה מגילי, כבר אמרו לי המון דברים שקשורים במראה  שלי...

אבל למיטב זכרוני אני לא נראיתי מעולם, לאף אחד, כמו אדם שעלול להחביא בתיק LEE שלו נשק מסוכן, גופת אדם או כל דבר אחר שיכול להוות סיבה מוצדקת למנוע ממני לעלות לרכבת.

אבל מסתבר שלפעמים גם מה שנראה לנו נורא ואיום מגלה צד שונה וסימפטי, כי אחרי שהחלפתי רכבת בתל אביב התקשרה אליי לא אחרת מאשר מיקה ואז התקיים הדיאלוג הבא:

"היי! [חילופי מה נשמע למיניהם] ... תגידי, איפה את עכשיו?"

"ברכבת לבנימינה, אני נוסעת ליובל".

"רגע... ואיפה נמצאת הרכבת?"

"אנחנו עכשיו יוצאים מתל אביב אוניברסיטה"

"מעיין!"

"מה?"

"אנחנו על אותה רכבת!!!"

אז רבע השעה שלאחר מכן נוצלה לצורך השתחלות מביכה בין הרבה אנשים לאורך הרכבת, כי אני הייתי בקרון הראשון ומיקה באחרון. אבל בסופו של דבר התקיים האיחוד המרגש. אני סיפרתי לה על הבגרות בעל פה באנגלית שהייתה לי באותו בוקר ומיקה סיפרה לי כמה מחוויותיה כדוגמנית ושובהגענו למסקנה שבכל הנוגע לחייה של מיקה המציאות עולה על כל דמיון... יובל חיכה לנו בתחנה בבנימינה וכך מיקה אפילו הרוויחה מזה טרמפ הביתה.

ובכן, אני ויובל עלינו לזכרון. בגלל השעה שבה הגעתי לא היה לנו המון זמן [למרות שבתכל'ס אין לי ספק שגם אם הייתי מגיעה 5 שעות לפני כן הייתי מחשיבה את זה כ"לא מספיק זמן..."]. בערב נסענו לנמל בקיסריה. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שהייתי שם, ואם לא הפעם הראשונה, לפחות הפעם הראשונה מאז כיתה ד' או משהו. בכל מקרה, היה שם יפיפה. אני אוהבת את הים, את הקול שלו, את הריח... וגם פשוט להסתכל עליו. לא פסחנו גם על חוש הטעם והלכנו למסעדה נחמדה שהייתה שם.

מעל לכל ספק ובהתאם לכל הדעות, ערב מושלם.

יש רגעים שהייתי רוצה למתוח עוד ועוד, שיימשכו הרבה יותר ממה שאמור להיות לפי השעון. או לפחות שאוכל להקפיא אותם ולשמור ובכל פעם להציא ולחזור לשם, אפילו לרגע.

ביום שישי התעוררתי, סוף סוף, בדיוק איפה שרציתי להתעורר. רק חבל שלא יכולתי להשאר עוד. הלכנו ברגל לגן הברון [או רמת הנדיב, בשמה השני]. היה מפתיע לראות שכמעט ולא היו שם אנשים חוץ מאיתנו, ביום שישי! הפתעה נעימה... גם שם היה נוף מקסים והלכנו בכל השבילים האפשריים בגן ומצאנו עצים וצמחים מוזרים וגילינו, כל אחד, מה השתנה מאז שהיינו שם בפעם האחרונה... וגם דיברנו סתם על החיים.

ב-13:20 כבר הייתי צריכה להתייצב שוב בתחנת הרכבת, הפעם לרדת לתל אביב ולקחת קו פנימי לחולון, לקן ג'סי כהן. היה לי סמינר קבוצת המשך בנושא תרבות. בתחילה היה סשן החיבוקים הסוער המסורתי, אח"כ התחילו החוגים עצמם. למדנו, למשל, על תיעוש התרבות והפיכתה למוצר צריכה, על התפתחות התרבות הישראלית לאורך השנים ועוד ועוד...היה מעניין מאוד. גולות הכותרת:

סדנת ג'אגלינג! בהנחייתו הנאמנה של פינצ'וק, נדמה לי שהוא מהגרעין של המדריכה שלי... בכל אופן, שיפרתי את כישוריי ה-flower stick [ואני מקווה שרושמים את זה ככה] שלי וגיליתי כשרון טבעי מיוחד לצלחות סיניות. הידד! חפשו אותי בקרקס הקרוב לביתכם!

וכמובן.. ערב גריז!! כן, כן, קראתם נכון, ערב שכולו קודש לסרט הקאלט הנודע בגזעיותו! התחלקנו לצוותים של רביעיות וכל צוות קיבל שיר אחד מהסרט כדי לחבר לו ריקוד\הצגה ויזואלית מרשימה אחרת. אני התחברתי עם גיא [שהיא בת] ודבורה [שהיא גם בת] ויחד ניצלנו את כישורי הכוריאוגרפיה והתנועה שלנו לצלילי השיר we're all together. התוצאה הייתה מרשימה למדי לאור העובדה שחצי הזמן שניתן לנו עבר בללכת מכות עם המערכת שסרבה להתנהג בהתאם ושאף אחת מאיתנו לא בדיוק בלרינה... חוץ מאיתנו היו הרבה ריקודים יפים ומצחיקים והיה ממש כיף. אחר כך שירי הפסקול התחלפו בהורה וריקודי עם ואני הצטרפתי למעגל ולמדתי כמה ריקודים חדשים.

חוץ מזה, היה גם ממש נחמד ששולמן נענה להפצרותיי הטלפוניות מיום רביעי ובא לבקר אותנו. התגעגעתי... חבל שהוא לא יוצא איתנו לי"ג בשמו"ץ...

בסופו של דבר חזרתי הבייתה, לשגרה ולמציאות, אבל בעוד יומיים אני נוסעת שוב לזכרון, אז יש למה לחכות!

אני צריכה כבר להתחיל ללמוד לתיאוריה....

מעיין.

השעה מאוחרת למדי, אני לא אכתוב כאן הרבה.

למי שנשאר עומד באותו המקום, יום הזכרון לשואה ולגבורה נראה תמיד אותו הדבר: אותו הטקס, אותה האווירה, אותם השירים ברדיו, אותה חולצה לבנה וצפירה. אותה הצפירה. אבל אני מרגישה שאני לא עומדת במקום, אני רואה את התהליך הנפשי שעברתי משתקף גם בעיבוד שלי את היום הזה. אני חושבת שאני מסתכלת עכשיו בצורה שונה משהיה לפני שנה, בערך חודש אחרי שחזרתי מפולין, וכמובן שזה עולם אחר לחלוטין מאיך שהיה בשנים לפני כן. זה קצת כמו גוש של שיש שנחצב בו עוד ועוד ואפילו אחרי שחשבתי שיש לו צורה סופית ומסויימת פתאום האיזמל הוטח בו עוד פעם ושינה אותו. לא לחלוטין, אבל באופו משמעותי. וזה לא רק המסע לפולין שגורם לי להסתכל אחרת על היום הזה, כמו שלא רק על היום הזה המסע לפולין גורם לי להסתכל אחרת. הכל קשור בהכל והכל משפיע על הכל.

ואני מרוצה מזה.

רציתי להגיד דבר נוסף.

יש מי שמפרשים את השואה שקרתה לעם שלנו ואת המשפט "לעולם לא עוד" בבחינת "האויבים שלנו עלולים לעשות את זה עוד פעם, אז כדאי שנגן על עצמנו". אני לא רואה את זה כך. כלומר, זה נכון שאסור שזה יקרה לנו, אבל אסור לנו לראות את זה באופן כל כך צר. בתור העם שחווה את זה בצורה הקשה ביותר, האכזרית ביותר, אנחנו אמורים לדעת כיצד מגלים חמלה כלפי כל עם נרדף באשר הוא. אנחנו צריכים להיות אלה שיודעים שגם מי שנראה הכי אנושי ויפה ונורמאלי יכול להיות רוצח אכזרי אם לא גידלו אותו נכון. שלא נתעורר יום אחד ונראה שהיינו בדיוק כמו כל אותן מדינות שלא עזרו לנו כשהיינו שם לבד. שלא נתעורר יום אחד ונגלה שהחיה היא אנחנו.

לעולם לא עוד, אבל לא רק לנו.

הכל קשור בהכל והכל משפיע על הכל.

ומותר ומותר לאהוב.

מעיין.