סיפורי קומקום

אפשר להגיד שסוף השבוע האחרון היה בעיקר בסימן פולין.

חג השבועות שלי התחיל כששוב חלמתי שמעירים אותי [אלוהים, אני כזו מוזרה] ברבע ל-7 בבוקר. עוד הספקתי לתהות למה הם טרחו להעיר אותי ולא הדליקו את האור לפני שהם הלכו כששמעתי את אמא קוראת "בוקר טוב ילד יום הולדת!!!". הילד היה אחי הצעיר ויום ההולדת היה 12. בת מצווה! "אהא!", חשבתי לעצמי, בגלל זה העירו אותי! כדי לחגוג לדרור את תחילת היום שבו הוא הופך מילד ל...ילד קצת יותר גדול... טכנית. דילגתי בשמחה אל מחוץ לחדר שלי ונתתי לברנש הצעיר חיבוק יום הולדת גדול, כי פעם בשנה מותר. אמא מסתכלת עליי שנייה:"מה? גם את ערה?!". -"לא הערתם אותי?". -"לא.".-"הו".

יש לנו מנהג בבית שבבוקר יום ההולדת של אחד הצאצאים [אלה אנחנו] מכינים לבעל השמחה את המתנה והברכה וצלחת מלאה כל טוב וקלוריות לפני שהוא מתעורר ואז, מפהקים, סתורי שיער וטרוטי עיניים נכנסים אנחנו לחדר ומתועד כל צעד שלנו מרגעי הבהלה והפאניקה למשמע צרחותיהם של שאר בני הבית, דרך החיבוקים והנשיקות, קריאת הברכות ופתיחת המתנות ולבסוף גם הרגעים של "טוב... אין מה לצלם יותר, אבא...". במקרה הספציפי הזה דרור התעורר לפני כולנו ופשוט חיכה שנתעורר, ומשנתאכזב להבין שאנחנו מגלים ישנוניות השמורה בדרך כלל לדובי גריזלי בחודשי החורף החליט לקחת את העניינים לידיים ולהעיר אותנו. לפחות הוא קיבל מתנה מגניבה: מן לוח כתיבה כזה ועט שמתחברים למחשב ואז במקום לצייר עם העכבר ולשמוח נורא כשיוצא איש מקל מציירים עם העט וזה עולה למחשב וזה מגניב. מן ציוד של עומר קצירים כאלו.

אחרי שאחי הקטן הציע לי ממגוון השוקולדים שלו והתפנה לצפות בזבל החביב עליו בטלוויזיה הבנתי שלא זה מקומי וחזרתי לישון בהנחה שאתעורר תוך שעתיים שלוש, אז יהיה לי מספיק זמן לארוז תיק ולנסוע לרכבת ב-11:15.

אז זהו שלא, התעוררתי אחרי יותר מארבע שעות, ב-11:20. קפצתי מהמיטה ורצתי במעגלים גדולים במטבח תוך שאני מנפנפת בידיים לכל עבר וצועקת "אמא!!! איחרתי את הרכבת!!!!!". אמא שלי, מצידה, התחילה בהלקאה עצמית על כך שלא שמה לב לשעה ולא העירה אותי בעצמה. אבל אחרי כמה דקות נתנו לעצמנו, כל אחת, סטירת לחי הגונה ועברנו מהתבכיינות למעשים כך שאת הרכבת הבאה כבר תפסתי. יש מן חוק טבע כזה שמונע ממני תמיד לעלות על הרכבת בשעה שתכננתי, מה גם שהרכבת הזאת הייתה מוזרה ופתאום החליטו שעוצרים בחדרה ומגרשים את כל הנוסעים לבנימינה ופרדס חנה כי הם שמנים ומכבידים על הרכבת. רכבת אחרת הביאה אותי באיחור של יותר מ-20 דקות סוף סוף ליעדי.

פולניה 1:

מיד כשהגעתי לבית של יובל התחיל מטר השאלות הראשון.

"אכלת ארוחת צהריים?"

"את רעבה?"

"צמאה? רוצה מים?"

"בטוחה שאת לא רעבה?"

יועדנו לנסוע באותו ערב לאירוע משפחתי והבטיחו לי ששם יהיה באמת הרבה אוכל אז אין לנו מה לדאוג ובינתיים אפשר לחיות את החיים בלי דאגות ואכן בסביבות 6 בערב ארזנו את עצמנו ואת סוזי הכלבה ונסענו בבטחה לחיפה, שם חגג בן דוד של יובל גם הוא יום הולדת. בהחלט היה הרבה אוכל, חלבי לשבועות... אמו של בעל השמחה היא שעמלה והכינה לנו את הסעודה ואנחנו, בתור האורחים הראשונים שהגיעו עזרנו לפתוח שולחנות מתקפלים בגינה ולפזר כיסאות. בינתיים הגיעו עוד כמה בני משפחה והאוכל נחת על השולחן.

פולניה 2:

"תאכלי מעיין, תאכלי, אל תתביישי".

"התוספות למשפחת ____, כן, שמוליק ובני, אני מדברת אליכם! מה אתם מתביישים?! למה אתם לא אוכלים?!"

"מזה טעמת כבר?"

"מה, זה לא טעים? לא עשיתי טוב?"

"יובל, הייתי צריכה להכין לך בשר?" ההוכחה הניצחת לכך שכל הדברים שנאמרו לעיל לא באמת מעידים על טעם האוכל [שהיה מעולה] או על ביישנותם של "התוספות" [שלא הייתה קיימת] כי יובל בעצמו רוקן את הצלחת 3 פעמים לפני שהוחלט שהוא לא אוכל...

אז באופן כללי נהנינו מאוד, הכלבים הסתובבו לכולם בין הרגליים והאחייניות שלו עברו על הברכיים של כולם לפני שבחרו להן את הדודה\סבתא\אבא הנוחים ביותר. החלק האמנותי כלל מופע פירוטכני מרהיב, כולל זיקוקים קטנים שחילקו לכולם. בסופו של דבר החגיגה נגמרה וכולנו עזרנו לחסל. יובל ואני ליווינו את סבתא שלו לאוטו כשהיא החליטה לאתגר אותי: "בת כמה את חושבת שאני?"

פולניה 3:

"לא יודעת..."

"נחשי!"

"אממ... אין לי שמץ..."

"זה בסדר, פשוט תגידי מה שנראה לך"

[כמובן ששיערתי סכום כלשהו, אבל פחדתי נורא שאני אנקוב במספר גבוה יותר מגילה ויהיה לא נעים] לא עזרו כל השידולים שלנו שפשוט תגלה לי, אז החלפתי טקטיקה.

"70?"

"מה פתאום?! תעלי"

"....80?" [קול חלוש ורועד]

"80 ו..."

"1?"

בסוף היא כנראה התייאשה ממני וגילתה לי שהיא בת 84.

למחרת התעוררנו, אכלנו ארוחת בוקר מושקעת שהכנו לגמרי בעצמנו, מה שהביא לכך ששוב אכלנו טוסטים...אמ..."שחומים". התכנית הייתה לרדת לים עם כמה חברים, אז עם בוא השעה הנכונה התחלנו טלפונים. הכל כבר היה מאורגן כשלפתע נטע אמרה שהיא לא תוכל לבוא, מסתבר שמיקה בכלל אצל הסבים בקיבוץ וגם רשף לא יכול... נשארנו רק אני, יובל ועומרי.

פולניה 4:

כנראה שרשף דיבר עם עומרי ויצר אצלו את הרושם שאני ויובל רוצים להיות לבד ולכן שיוותר מרצון כי לנו לא יהיה נעים להגיד לו שלא יבוא. איזה נשמה. עומרי, כמובן, מיד התקשר וחזר על דבריו של רשף באוזניו של יובל שהכחיש בתוקף. עומרי חשב קצת והתקשר אליי.

"תשמעי.. אני יודע שלא נעים ליובל להגיד לי לא, אבל באמת שלא נעים לי להתקע לכם באמצע... אני סתם אפריע ואהיה לא קשור.."

"מה פתאום? אנחנו רוצים שתבוא, אם היינו רוצים להיות לבד לא היינו מזמינים אותך!"

"לא, נו.. לא נעים לי"...

אבל היה כבר אבוד לו, חנינו לו מול הבית ולא נותרה לו ברירה אלא להכנס לאוטו.

דווקא היה נחמד בים, עומרי ניסה לשזף את חוורונו הבוהק בזמן שאני ויובל נכנסנו למים והשתכשכנו. אכלנו קצת קרקרים, פירות ותולעים [במקרה של עומרי], ריכלנו, שרנו שירים, פיתחנו עור ברווז בזמן שרוח ממש קרה החליטה לנשוב עלינו וצפינו בשקיעה. כמובן שאחרי שהשמש נעלמה כבר לא היה טעם להיות שם [לא תיכננו קמפינג] אז ניערנו מעלינו את כל החול וחזרנו הביתה. בערב יצאנו אני וההודי למושבה ולטיול לאור ירח ברחובות זכרון יעקב... רק אגיד שאין כמו גן, תותח וירח.

יום שבת כבר היה פחות עמוס בפעילויות, בעיקר אכלנו וישנו לסירוגין. גולת הכותרת הייתה כזו:

~מתנערים ממנוחת צהריים~

"יובל אני רעבה, מתאים לך ארוחת ארבע?"

"ארוחת שש, את מתכוונת"

"אותו דבר"

"אוקיי... אז מה את רוצה לאכול?"

"לא יודעת, סנדוויץ'?"

כעבור דקות אחדות מצאנו את עצמנו מוציאים מהמקרר כל דבר שיכול להכנס בין שתי פרוסות לחם, פורסים, כל אחד, לחמנייה לאורכה ומתחילים למלא את הסנדוויץ' שיאכל השני. כדי להבהיר, אביא קטעים מהשיחה.

"יובל, אתה רוצה טונה על הפסטרמה? או.קיי..."

"למרוח לך גם על הפרוסה השנייה? טוב, נו, כבר לקחתי על הסכין..."

"אוף, הירקות בורחים לי..", "זה בסדר, אפשר לתקוע את הבצל בין המלפפונים שם ואת הגמבה..."

"וואו, איזה גודל של סנדוויץ'!"

זה בהחלט היה כריך בגודל בלתי רגיל. שניהם. חצי שעה בערך לקח לנו להכין אותם וחצי שעה נוספת לאכול. איזה כיף!!!

כדי להוריד את המעדן, יצאנו לטיול נוסף, הפעם עם סוזי. כשחזרנו נשאר לי זמן בדיוק כדי לארוז תיק ולנסוע לתחנת הרכבת, לחזור הבייתה.

איזה סופי שבוע מעולים...

את השבוע הנוכחי התחלתי בכיף גדול, מתכונת בביולוגיה! יש!!! דווקא הלך לי לא רע בכלל. אני לא אקבל 100, זה בטוח, אבל יש סיכוי שאקבל מעל 90 שזה פנטסטי... נחיה ונראה. בינתיים אין יותר שיעורים משום סוג. רק כנראה מגיעים ביום רביעי כדי לקבל מתכונות בתנ"ך. נראה...

ווף, הפוסטים פה נהיו כל כך ארוכים בזמן האחרון... מעייף ממש לכתוב... אני לפחות מקווה שאתם מעריכים את המאמצים שאני משקיעה למענכם [פולניה 5].

אני כבר אשב לי פה בחושך...

מעיין.

התלבטתי בין לשים שיר שנתקע לי בראש ובין שיר עם קונספציה וקשר לתוכן, אבל אז הגעתי למסקנה שלבלוג הזה אין תוכן מיסודו והתוצאה לפניכם.

"הרצחת וגם ירשת?":

מחר המתכונת בתנ"ך ואני עובדת במשנה מרץ על חזרה על החומר של המיקוד. העניין הוא שבשל בגרות מסויימת במתמטיקה [שגם אליה עוד נגיע היום] לא ראיתי לנכון לבזבז מזמני על מקצוע סתמי שכזה, נו אז היה איזה אחד עם שגעון גדלות שעשה את טעות חייו והחליט לייצר אורגניזמים כדי שיסגדו לו, אבל משום מה כשעשה זאת שכח לתכנת בפנים כמה הוראות חשובות כמו למשל למלא את הייעוד שלהם ובאמת לסגוד לו, אבל לא!!! בואו לא ננצל את כוחותינו האדירים והמופלאים חסרי הגבולות ואחר כך כל פעם מחדש ניעלב שהם מחפשים אקשן אצל אלילים אחרים, יותר כוסונים, ושולח עם אחר, שאפילו לא מאמין בו, כדי להשמיד אותנו.

גאוני.

מה שכן, גיליתי שבכתבי הקודש טמונה המון חכמה עתיקה שתקפה אפילו לגבי החיים היומיומיים. נראה למשל את סיפור דוד ובת שבע: דוד ראה שאפה מתקלחת על הגג, החליט שהוא רוצה אותה, יישם, אופס.... יש לה בעל... טוב, נו, בעל זה לא קיר, שלח אותו למות במלחמה ונשא את בת שבע לאישה.

2500 שנה אחר כך, יושבת מעיין בסלון וכשהחליטה לקחת הפוגה "קצרה" מלימודי תנ"ך שמה במערכת WHITE ALBUM של חיפושיות הקצב ונהנתה מן המוסיקה התוססת והעליזה. באותו רגע מגיח אחיה הקטן והפוחח ומתחיל לנדנד "אני רוצה לראות טלוויזיה...", "אוף, אבל אפילו לא הגעתי עד rocky racoon..." "אני רוצה לראות טלוויזיה!!!", "טוב, אז לפחות תן לי לשמוע עד סוף השיר!", "הממ..(פרצוף תשעה באב)". באמת לא ייאמן, השבוע הוא ישלים 12 שנות חיים, במושגים של היום זה אומר שהוא בן נוער כבר 7 שנים בערך, ועדיין בעל חוש סובלנות מפותח כשל נעל. טעה פיאז'ה כשהגדיר את טווח הגילאים לשלב האגוצנטרי. אבל מילא, התרגלתי. התגלגלתי לי לעבר המחשב, המסך הקודם שהפרחח ישב מולו ולמרבה הזעזוע נגלה אליי מחזה נורא.

ה-MP4 שלי, שקודם היה מונח בבטחה על השולחן של המחשב ומחובר אליו בכבל USB... על הרצפה!

"דרווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווור!!!!!"

"מה את רוצה?"

"למה זה על הרצפה?!?!"

"לא יודע, אולי נפל, למה את צועקת עליי?"

"נפל? נפל??? באמת נראה לך שהוא פשוט החליט להתנסות בבנג'י וקפץ מעצמו מהשולחן?!?!"

אז נכון, זה אמנם לא היה רצח, אבל בהחלט נסיון התנקשות שלאחריו הוא עוד בא לבקש טובות! גם דוד המלך היה פוצקלעך יפה עיניים ותראו לאן זה הוביל את אוריה החיטי! אררר...

אולי אני מגזימה, אולי הMP4 שלי הוא באמת חובב של ספורט אקסטרים, אבל אל תשפטו אותי! אני אחרי 4 שעות של דחיסת תנ"ך אל החלל שבין האוזניים ו...ו...ואתמול הייתה לי בגרות במתמטיקה!

אה, כן, מתמטיקה.

ניגשתי אתמול לשאלון 007 האגדי, אני לא ארחיב הרבה, רק שסירבתי לשמוע מה המגן שלי לפני שנכנסתי לבחינה [מפאת ציפיות נמוכות למדי, שהעדפתי להחליף באשלייה שיש לי איזה מגן פצצתי ומטורף אבל אני פשוט לא יודעת את זה] ושעשיתי שתי שאלות באנליטית שהיו לא מסובכות לטעמי ובערך שליש משאלה מס' 5, פונקציות מעריכיות, שהייתה נוראית, אבל נראתה קצת יותר סימפטית משאלה מס' 4, הברירה השנייה. כשיצאתי בירכתי את כולם לשלום וב"להתראות במועד ב'!" [לא שאני מאחלת, חלילה, כשלון לאחרים, אני סתם ריאלית והאנשים האלה כבר יצאו והודו ששם הם הולכים להיות ב-14.7] ופניתי הבייתה, להתנחם בארוחת ערב מאוחרת. לפתע, ב-11 בלילה, מתקשר כבוד הרב ישראל, המורה למתמטיקה! "מעיינווווש!! איך הלך לך בבחינה??? נו, אז לא נורא כל כך! את הרי יודעת את המגן שלך... לא? לא רצית לדעת? אבל הוא טוב! 85 זה לא רע בכלל! [צווחות אושר מהצד השני של הקו, כלומר מצדי] נו, אז ניפגש בבהמשך, ילדה? רק רציתי להגיד שמאוד נהניתי ב-4 השנים האלה [ברצינות?!] ואני מקווה שאני אוכל להפגש אתכם עוד לקראת המועד ב'... מי זו שם, אמא? תמסרי לה ד"ש ולכל המשפחה! לילה טוב!".

אכן הזוי במקצת, אבל נחמד מצדו... הוא בטח עשה טלפונים לכל התלמידים שלו מכל הישיבות למיניהן...

וזהו עד כאן, אני מקווה שלא נשרף לכם המוח ושחיידק טורף לא יאכל לכם את הכבד =]

מעיין.

אני: "שמע, גיליתי היום שירפ"א זה פשוט גוף לא יעיל ולא מאורגן של חבורת אנשים חסרי תועלת"

אלון: "לא, זה צה"ל".

שלושת רבעי שעה אחרי שנחתתי בתל אביב, דמדומי יום רביעי, הדודה שלי יסמין אספה אותי ויחד נסענו לנמל תל אביב. השוער בכניסה לחניון הסתכל עליה בזמן שהושיטה לו את 15 השקלים שיעניקו לנו חנייה [לא באמת..]: "תגידי, את לא זאתי ממנגו?" [היא כן, זו עם הטייפ האדום]. אחרי שהחנינו באיזו סמטה לא מוסדרת לחלוטין מצאנו את דרכנו לרדינג 3, מועדון הופעות שכזה, מקום מגניב. בלי להסס פסענו לקופה של המוזמנים לקבל כרטיסים בחינמי חינם לגמר "רוקרימון" העשירי.

הסבר קצר: רוקרימון זו תחרות שמארגן ביה"ס רימון למוזיקה. תלמידי רימון מקימים להקות יחד, מחברים שני שירים מקוריים ומתחילים להתחרות זה בזה. נאמר לנו שאת הדרך התחילו בערך 60(!) להקות ולגמר האפילו 5 בלבד. את הכניסה החינמית, כאמור, השגתי בזכות היותי מקושרת משפחתית לשניים מהמורים שם.

המשך: התיישבנו לנו במקום השמור לנו, בחברת עוד 3 מורות לפיתוח קול, הזמנו שתייה וחיכינו... ההופעה התחילה בשעה איחור, או אז עלה איש קטן וקרח והתחיל לדבר יותר מדי על כמה שרוקרימון זה דבר מגניב ופיזר תודות לכל עבר, דגש על השופטים: יוני בלוך, דניאל סלומון ויואב קוטנר, שישבו בערך 3 מטרים ממני וברגע שהוארו פניהם בפרוז'קטורים הם חייכו וניפנפו כמו סגניות-מלכת-היופי של פרו.

"ועכשיו... בואו ניתן למוזיקה לדבר!". כולם מוחאים כפיים בהתלהבות. סביר להניח שרוב האנשים שישבו בקהל, מורים ותלמידים ברימון ובני משפחה של המופיעים, בר שמעו 9837510 פעם את כל השירים, אבל זה לא הפריע לריגוש שאפף את כולם.

ראשונים עלו להקה בשם "דוממשטה" [ואם תהיתם אז כן, לכל הלהקות היו שמות נוראיים] ויסמין ידעה לספר שהסולנית והקלידנית שתיהן תלמידות שלה.

הביקורת שלי: השירים היו בעיני קצת משעממים, מילים לא חזקות, מוזיקה נחמדה, אבל לא יוצאת דופן. כמובן שהביצוע מקצועי ויפה, אבל החומר לא דיבר אליי, בסך הכל קצת יבש.

אחריהם "phornow". ארבעה בנים שהתחבקו לפני שנכנסו לעמדות והתחילו לנגן.

הביקורת שלי: המוזיקה שלהם בהחלט הייתה מגניבה, הרבה יותר רוקנרול וחשמל וזמר עם קול מיוחד. זה גם לא שבה אותי לגמרי, הם בכל זאת היו קצת ילדותיים כאלה, אבל בסך הכל הם היו בעיני השניים הכי טובים.

אחריהם להקה עם שם מסובך, משהו מיצ'פוט, הסולנית גם היא תלמידה של יסמין, מתופף, בסיסט וקלידן.

הביקורת שלי: הרגשתי שההרכב קצת חסר, הצליל לא היה מלא באוזן שלי אבל... הם היו פשוט מעולים! לזמרת היה קול פשוט נהדר שהשאיר אותי פעורת פה לחלוטין. אהבתי את הסגנון שלהם, שהיה קצת יותר ג'ז קופצני וחמוד. הם לא פחדו לאלתר קצת או לתת סולואים, גם של בס, דבר שכמעט לא נראה באותו ערב להפתעתי, הם אמורים להיות תלמידים ברימון! הם צריכים להעריץ את אמנות האילתור והשוויון במתן סולואים!

הלהקה הבאה- "שלנה עליך" [משחק מילים עם "של נעליך"(מעל רגליך...)]. זו הלהקה היחידה שקיימת באמת ולא התחברה לצורך התחרות. קלידנית\זמרת ליווי, זמר\נגן גיטרה אקוסטית, איש כלי הקשה וזמרת ליווי\מנגנת על כלי הקשה וחלילית.

הביקורת שלי: המוזיקה שלהם בהחלט הייתה נעימה וכיפית, אבל השירים, איך לומר, היו קצת דפוקים מבחינת תוכן. אבל אני חייבת להדגיש את היכולות שלהם מבחינה ווקאלית- שלושה אנשים שרים יחד בשלושה קולות והכל בתיאום מדהים, כאילו יוצא מגרון אחד.

להקה עם עוד שם מוזר שלמיטב הבנתי הוא בכלל איזה מושג בהונגרית. גם כאן הסולנית היא פרי עמלה של דודה שלי [היא ממש זכתה לייצוג משמעותי!] ואילו המתופף תלמיד של דוד שלי.

הביקורת שלי: יואו, איזה חבורת ווירדואוז!! שירים מוזרים, לחנים מוזרים, הזמרת נראתה כמו תחת השפעה משולבת של טראנס וחרדה. זה היה משהו בהחלט ייחודי, אבל הרגשתי שזה קצת פספס אותי. אני רק אתן דוגמא לחלק מהטקסט: "תישארי במיטה בלי סדינים\ לא מגיע לך סדינים\ אל תסתכלי במראת הקיר\ לא מגיע לך מראה ולא קיר\ היום יותר מדי בהיר\...\את כמו זונה בפרדסים של מילים...". הבנתם?

אחרונים חביבים עלו "אוזנפיל". עוד ארבעה בנים.

הביקורת שלי: בשתי מילים- בקסטריט בויז. בתוכן, בלחנים, בהופעה ובעובדה שלכל אחד מחברי הלהקה היה מיקרופון ושר בפרצוף מיוסר של כלב עזוב. באמת שאין להם מעריצים מעל גיל 14.

אחרי הלהקות השופטים הלכו להתייעצות וכדי לשעשע את הקהל הוקרן סרטון על רימון. אני חמקתי באלגנטיות האופיינית לי כדי לדבר עם יובל בחוץ.

כשחזרתי, השופטים החביבים עלו לבמה כדי להכריז שהמקום השני מוענק ל"שלנה עליך" ואילו המקום הראשון הולך ל....ווירדואוז!. טוב, נו. הפרס: מילגות לימודים וזמן הקלטה באולפן של רימון.

בשלב זה כבר היה מגה מאוחר ויסמין ואני באנו הביתה, שם מזרון מתנפח קרא לי בשמי ולחש לי בחושך מילות אהבה. נעניתי מיד לחיזוריו וקפצתי לי פנימה, שוקעת בשינה עמוקה...

התעוררתי בערך 4 וחצי שעות אחר כך. בלי להתמהמה התארגנתי לי, השארתי למשפחה המוזיקלית פתק "תודה" על הדלת [רוקסטארים שכאלה, בכלל לא התעוררו אפילו אחרי שיצאתי ולא רציתי סתם להיעלם] ויצאתי ב-7:25 לתחנה הכי קרובה של קו 70 שהייתה , על פי האינטרנט חברו הטוב ביותר של האדם, ברוטשילד על שיינקין. אז הלכתי לאורך שיינקין עד שהגעתי לרוטשילד, ראיתי תחנה, שמחתי והתיישבתי לחכות. ועובר קו 5, ועובר עוד קו 5 ועוד קו 5.... אני מפזמת לי את "חלום מתוק" של משינה, בו יובל בנאי נוסע בקו 5 אל הים. רק לקו 70 אין זכר. כלומר יש זכר, הוא עבר כבר פעמיים בזמן שחיכיתי, אבל בכיוון השני של התנועה. אחרי רבע שעה אני מחליטה ללכת לכיוון רוטשילד על אלנבי [הכיוון ממנו בא האוטובוס] למקרה שאולי טעיתי בתחנה... והנה אני מוצאת את עצמי עומדת פנים אל פנים מול... הבימה?!

רגע אחד!! אני נמצאת בצד הלא נכון של השדרה!!! בגלל זה לא עבר שום אוטובוס מספר 70 בתחנה ובגלל זה כשפניתי שמאלה הלכתי מזרחה ולא מערבה! מיהרתי לחצות ולחזור לתחנה הנכונה תוך שאני מקללת במרץ ותוהה עד כמה דפוקה אני יכולה להיות. בינתיים איחרתי ב-25 דקות...

הגעתי לתל השומר, הדרך המוכרת לירפ"א... ראיתי חבורת בנים עצומה מתגודדת. מסתבר שגם הם באו לבדיקות הרפואיות, אבל הם מיועדים להיות מדריכי צניחה. נכנסתי למבנה של הבדיקות הרפואיות, בקבלה קיבלתי תיקייה צהובה כיפית עם דף שמפרט את כל הבדיקות שאני צריכה לעשות ולפי איזה סדר והודגש כי אני חייבת לעשות את התחנות לפי הסדר כדי שלא יווצר בלגאן... בולשיט. היה בלאגן אטומי בכל מקרה. מה זה בלאגן? אנדרלמוסיה! תורים ארוכים לחדרים שבכלל אין בהם אף אחד, החיילים שאמורים להפעיל את הבדיקות עומדים בחוסר מעש באמצע המסדרון ומריצים דחקות. גם התורים עצמם היו צ'יקמוק בגלל שבכל פעם שניסינו לעמוד בטור מאורגן או משהו עבר חייל אחר וגער בנו שאנחנו חוסמים את המעברים ושזה ממש לא יפה מצדנו ושלדבר אלינו זה כמו לדבר אל הקיר, אז התיישבנו על הספסלים שהיו שם ומה שבעצם קבע את סדר הכניסה היה מידת האסרטיביות, כך היו אנשים שנכנסו לשלוש בדיקות באותו פרק זמן שאחרים סיימו שבע כאלה. חוץ מזה הרוב המוחלט והמוחץ היה בנים ואחת הבדיקות [אק"ג] יכולה להתבצע רק על ידי חייל\ת מאותו המין שלך [כי זה כרוך בהתערטלות מסויימת] לכן אני ועוד בחורה פשוט ישבנו וחיכינו שאחת מהחיילות [הרבות] שבמקום תואיל בטובה לעשות את התפקיד שלה והרבה בנים עקפו אותנו... כשסוף סוף ובשעה טובה ניגשתי לתור [הארוך] לרופא התעופתי, התחנה האחרונה והסופית בה הוא מסתכל על תוצאות כל הבדיקות ומאשר לי להתגייס למסלול של מודא"ל, הצוות יצא להפסקה! הפסקה של שלושת רבעי שעה!!!

לסיכום, תהליך שלא היה צריך להמשך יותר משעה-שעה וחצי נמשך יותר מארבע שעות.

כל הכבוד לצה"ל.

לפחות האנשים שחיכו סביבי בתורים היו נחמדים ודיברנו... גם הביאו לנו כמה סנדוויצ'ים לא רעים...

וכך הגענו לסופו של יום... ותחילתו של לילה.

לילה טוב.

מעיין המלש"בית.