סיפורי קומקום

יצא לי לחשוב על זה ברכבת. זה באמת אחד המקומות שבהם עולים רעיונותיי ומחשבותיי הטובים ביותר, ביחד ברשימה עם המקומות השיגרתיים להתפרצויות של השראה: המקלחת והכרית.

לו הייתה לי תחנת רדיו משלי הייתי משמיעה בה מוסיקה שאני באמת אוהבת, בלי פלייליסט קבוע ומוגבל, פשוט שירים טובים. רובו המוחלט של השידור, בכל שעות היממה, יהיה מוקדש להשמעת מוסיקה [ולא לתכנית טיפשיות שבהן שני אנשים מפטפטים על הא ועל דא ובטוחים שאת כולם זה נורא מעניין] אבל כן יהיה מקום גם לתכניות שמדברות על דברים חשובים באמת, להשמעת דעות וכמובן למערכונים [רק כאלו מצחיקים!].

לא תהיה חשיבות לאורך השירים בתחנה שלי, לפופולאריות שלהם או לתקופה שלהם, הם ייבחרו לשידור על פי האיכות בלבד. כך, יוכלו להיות משודרים גם שירים של להקות צעירות וחדשות שטרם נחשפו, גם ז'אנרים שלא כל כך מקובל להשמיע ברדיו, כמו פרוג וגם מבחר רחב מאוד של סגנונות, לפי שעות.

בתחנת הרדיו שלי לא יהיו פרסומות [היי, אני יודעת שזה לא ריאלי, אבל תנו לי לפנטז!], במיוחד לא כאלו פתטיות של ספרים ["הבית ממערב", ספרה עטור השבחים של מאירה גנון: תרצה, שהייתה ידועה כבליינית ומקובלת בחברה, גילתה סוד אפל הקשור בעברה המשפחתי. מהו הסוד? כיצד הוא ישפיע על חייה של תרצה? מה הקשר להמבורגרים צמחוניים? כל זאת תגלו בקריאת הספר המפתיע והמרגש עד דמעות. "הבית ממערב" מאת מאירה גנון, עכשיו בחנויות הספרים וברשתות המובחרות!].

בתחנת הרדיו שלי המאזינים יוכלו לבקש תמיד בקשות מיוחדות, אבל הם לא יצטרכו להוציא כסף על SMSים בתעריפים מופרזים לשם כך.

תחנת הרדיו שלי תמיד תשאף להרחיב עוד את אופקיה, בין אם על ידי איתור יוצרים וחומרים חדשים ובין אם על ידי רענון מתמיד של צוות התחנה. כל אחד יוכל להיות חבר בתחנה למשך תקופה זמנית, בת חודש נניח, ולהשפיע על המוסיקה והתכנים שישודרו בה. אנחנו נימנע מהתקבעות שתיצור מעגל פנימי סגור ואליטיזם.

המטרה של התחנה היא לא להרוויח כסף אלא להפיץ מוזיקה אמיתית בסגנונות שונים ומגוונים ולחשוף אותה אל הציבור הרחב, זה שמאזין תמיד לתחנות שמטרתן היא רווח כלכלי, ולהוות כלי תקשורתי זמין ופתוח. שתהיה כמו חבר טוב שבא אליך הביתה עם דיסק שהוא אוהב ומגלה לך מוסיקה נפלאה.

התחנה שלי תעודד יצירה חדשה ועצמאית וכמו כן תעודד גם את ההערכה ליוצרים והתמיכה בהם.

חוץ מזה, אם לא תהיה לי תחנה משלי, מי כבר ישמיע את השירים שלי ברדיו?!

אתמול הייתי בהופעה נהדרת של רונה קינן במוזיאון באר שבע. אין ספק, גם היא תושמע רבות בתחנה שלי.

מעיין.

שעות הערב המקודמות של יום שלישי, תל אביב, ממש מתחת למרכז עזריאלי אפשר להשתגע מרעש המכוניות, הצפצופים, ים הרגליים שחוצה את הכבישים וממשיך במדרכות. חיילים שזה עתה סיימו את יום עבודתם בקרייה, אנשי עסקים כהי משקפיים מדברים לתוך האוזניות המחוברות לטלפון הנייד מהדור המי כבר מצליח לעקוב וקונים נלהבים עם שקיות צבעוניות וממותגות מסתובבים בחבורות.

וביניהם עמדה ילדה (דרקון) בחולצה שומרית, כחולה עם שרוך לבן. היא בדיוק נפרדה מאלישע וחשבה כמה חבל זה כשקשרים שזה עתה נבנו והעמיקו נפרמים ומצד אחד זה הכי פשוט בעולם להתקשר ולשאול מה נשמע כשבעצם זה קשה, קשה מאוד, במיוחד בשבילה.

"סליחה, אולי את יודעת איפה גני יהושע?"

דרקון הרימה גבה, מולה עמדו נער ונערה, לא כאלו שהייתה פותחת עמם בשיחה בדרך כלל, אבל הם נראו אובדי עצות למדי.

"אני בעצמי בדיוק בדרך לשם, בואו איתי!"

"אנחנו באנו לפסטיבל של המתגייסים"

"גם אני".

היא לא הייתה באה לשם אם היא לא הייתה כבר בתל אביב בין כה וכה. היא מאסה מזמן באירועים הומי נוער שוליים, ופי כמה וכמה באירועים שמארגן הצבא, כאלו שאמורים להיות בעלי אופי פטריוטי אבל מקבלים גוון מיליטריסטי מהר מאוד. אבל החברות הלכו. אבל היא כבר בתל אביב. אבל.

היא הייתה בתל אביב כי היא השתתפה בישיבה של מזכירות החניכים הארצית. הם קבעו את הנושא השנתי לשנה הבאה. היא גם קיוותה (שוב) לפגוש כמה אנשים. התנועה הזו, היא באמת חשובה לה, ואז מה אם השניים האלה מעולם לא שמעו עליה?

הם גם כנראה מעולם לא נסעו ברכבת.

"אז איפה מחכים לרכבת?"

"פה, זה הרציף".

"את חושבת שיהיו מפה רכבות גם לרחובות?"

"כן, בטח".

"עד איזה שעה?"

הם כנראה גם חשבו שהיא הדוברת הרשמית של רכבת ישראל. בכל מקרה, היא כבר פשטה מעליה את החולצה הכחולה. היה חם. והיא לא רוצה להסתובב שם בחולצת תנועה. מכל מיני סיבות.

הם הלכו אחריה, כמו אווזונים קטנים אחרי אמא אווזה. ברכבת, ברחוב, על הגשר, בפארק... בסוף נפרדו דרכיהם. הם הלכו להם ודרקון יצאה לחפש את החברות. הרבה פרסומות, הרבה חיילים, הרבה מאוד אנשים שהיו מיותרים. הם לא חלק ממנה, לא חלק מהחיים שלה וכרגע הם דמויות קרטון בדיוק כפי שהיא דמות קרטון בשבילם. והיא לא אוהבת את התחושה שהיא דמות קרטון. אילו היא רק הייתה יכולה לעמוד על הבמה ההיא...

והיא פגשה את החברות שלה, שנהנו מאוד.

אחרי להקת חיל החינוך עלו לדבר שני אנשים. אחד מהם עלה לבמה עם דגל ישראל מונף. והוא צעק. צעק כמה הדגל הזה יפה, כמה הצבעים שלו יפים, כמה אנחנו צריכים לשמור עליו. וכולם צרחו ביחד איתו. הקהל המזיע, הסמוק, המתנשם הביט כאיש אחד על הדגל וצרח.

זה באמת דגל יפה והצבעים שלו יפים.

אז למה הם צורחים כשהם רואים אותו?

היא העדיפה לשתוק ולהחליף מבטים עם עינת. גם עינת שתקה.

העיקר שחילקו וופלים, כי היא באמת הייתה רעבה.

ברכבת היא סיפרה להן סיפור עצוב, על עצמה, סיפור אמיתי. ופתאום זה היה מצחיק. הן צחקו והיא צחקה איתן. אחר כך היא סיפרה להן סיפור שמח. הרכבת הגיעה כבר לתחנה הנכונה והיא ירדה משם.

הבוקר היה שמח. אפילו שהאור שנדלק פתאום והקול של אמא שקורא לה להתעורר קטעו אותה באמצע החלום והעפעפיים כמו תמיד היו כבדים וכבולים זה לזה באלפי חוטים, דווקא הייתה סיבה טובה. אמא לקחה אותה לבאר שבע והורידה אותה בקניון. השעון, האדון השליט, אמר לה שיש לה עוד שעתיים, אז היא נעלמה בין המדפים של חנות הספרים. לפעמים היא משחקת משחק: אם הייתה יכולה לקבל במתנה את כל הספרים שרצתה מן החנות, מה הייתה מכניסה לסל? ודיסקים? בחנות הדיסקים היא החליטה שהיא יכולה ואפילו קנתה לעצמה את האלבום החדש של רונה קינן. מזכירים שם את התנועה, אבל לא בגלל זה היא קונה.

בצהריים כבר הגיעה השעה. היא לומדת לנהוג בפעם הראשונה. קצת מתרגשת, אבל לא מפחדת.

המורה לנהיגה נחמד, מצחיק כזה. היא דווקא חשבה שהלך לה לא רע בכלל: המנוע לא כבה אפילו פעם אחת והיא כמעט שלא נבהלה. הרמזור הראשון הוא הכי קשה, אבל אחריו מסתדרים. למה האיש הזה עומד באמצע הכביש?

היא חייבת להספיק, לפחות את הרוב, לפני שהיא מתחילה שם.

היא הייתה מרוצה למדי.

בערב היא התלבשה יפה. זה מקובל להגיע בלבוש מסודר לטקס הסיום של בית הספר.

פגישה עם המחנך רפי בכיתה, מילים, מילים, מילים. מילים לפרידה, לסיכום. אחר כך יוצאים החוצה להתכבד ולפטפט ולצלם ולהצטלם. אחרי כן מגיע הטקס השכבתי. להקה גרועה. כן, זה מפריע הרבה יותר כשהיא חושבת בפנים שהיא הייתה יכולה לעשות את זה יותר טוב, וכן, היא גם מספיק אכפתית כדי לכעוס על עצמה שהיא מקנאה. ולא במקום הספציפי הזה, זה לא חשוב, הטקס הטיפשי הזה. היא מקנאה במעמד, היא מקנאה בהכרה הזו, של מישהי שפונים אליה כשצריך זמרת, שבאופן אוטומטי כל החברות יבואו אליה אחרי הופעה ויגידו כמה היא שרה מקסים ומרגש, אפילו שהיא זייפה בחצי מהשיר, אפילו שבשבילה סולם זה אך ורק כלי של שיפוצניקים. כי העיקר זה המעמד ואם היא הצליחה להכנס תחת ההגדרה "הזמרת" בראשיהם של הסובבים אותה הכישרון שלה הוא כבר עניין שולי.

דרקון מקנאה, והיא מודה בזה.

ומתביישת בזה מאוד.

אני מתביישת בזה מאוד.

אבל הכל לא היה נורא כל כך אילו לא הייתי צריכה להפסיד באותה ההזדמנות את טקס הסיום של שפיה, שאני בטוחה שהייתי נהנית ממנו פי 10 לפחות.

לפחות קיבלתי תעודת הצטיינות.

ממש נחמה. אצלנו יותר יוקרתי להיות במב"ר ולהלחם על הזכאות לבגרות. הם אפילו הוציאו חולצה שמתגאה בכך.

אני כל כך שמחה להפטר מהשכבה הזו [למרות שיש בה כמה בנות יקרות שאני שמחה שפגשתי ואני מקווה לשמור איתן על קשר, כשאני מסתכלת על השכבה הזו במבט מלמעלה זה מה שאני מרגישה].

מעיין.

בהתחלה באים הגעגועים, את סופרת את הימים ומתאכזבת לגלות שהם רבים יותר משקיווית. את משכנעת את עצמך לא לספור שעות, כי זה גם ייאש אותך יותר וגם כי יש גבול לפתטיות. אחר כך את מוצאת עיסוק שיזרוק את המחשבות שלך לכיוון אחר לגמרי וכשזה לא לגמרי מצליח את פשוט שמה תקליט. של הביטלס.

את פשוט מכורה.

בפעם הקודמת עזבתי אתכם בנקודה שלפני הנסיעה לאלונה ולסמינר האחרון בהחלט של קבוצת ההמשך.

הרכבת הייתה מפוצצת למדי, כמו תמיד כשהרכבת מפוצצת רצתי מהר לקרון הקיצוני הקרוב, במקרה הזה לקדמי. גיליתי, לאורך מערכת היחסים המורכבת שאני מנהלת עם רכבת ישראל כבר שנים, שאפקט העדר עובד שם מצויין וכשאנשים רואים אנשים אחרים מצטופפים ועומדים במעברים מחוסרי יכולת לנשום הם מצטרפים מיד לדוחק מבלי לבדוק אפילו קרונות אחרים מתוך הנחה שאנשים אחרים כבר עשו זאת לפניהם. וכך במקום ללכת ולגלות ששלושה קרונות משם יש מקום בשפע הדלתות של אמצע הרכבת נפתחות ומגלות תופעה המזכירה קופסת סרדינים במלח. רק בלי המלח. בכל מקרה, אני נכנסתי לקרון הקדמי ביותר וגיליתי שגם שם כל המושבים תפוסים, אבל לפחות היה מקום להתרווח בישיבה ליד הדלת, וגם ככה היה באמתחתי שק שינה מקופל למופת ששימש לי ריפוד מוצלח, אז מי צריך כסא?! בנוסף, שאבתי עידוד מכך שאני נוסעת רק ברכבת מהירה לתל אביב, כלומר 25 דקות בסך הכל, ולא ייגרם לי נזק לטווח הארוך.

ירדתי בתל אביב ההגנה, נכנסתי להילוך גבוה והגעתי לרציף הנכון בתחנה המרכזית תוך 10 דקות בערך [למי שלא מכיר זה יישמע פשוט, אבל אני די גאה במהירות הזו]. באוטובוס שעליו עליתי כדי להגיע לצומת קסטינה העסקתי את עצמי בשיחות טלפוניות משעשעות עם מיקה [שהייתה בדרך לנשף סיום של הבצפר וסיפרה לי איך אנשים מסתכלים עליה כשהיא הולכת ברחוב בטי-שירט ותסרוקת שלא תבייש דוגמנית במגזין לשמלות כלה], עם אורי [שאחותו התאומה בדיוק רכשה לה חבר חדש, מה שחשף אותו לעולם חדש לגמרי: "ואני לא מבין, מה יש להם לדבר כל יום?! מה התחדש מאז אתמול?! אני אכלתי לארוחת ערב סלט ושניצל, אני אכלתי דג ותפוחי אדמה?! מה זה הדבר הזה?!"] ועם אלונה ["איפה את?!?!"]. בקיצור, הרבה קרינה זורת הרס לתאי המוח, אבל זה בהחלט היה תעסוקה ראויה לשמה.

עד שהגעתי למחוז חפצי אלונה כבר הייתה בקופה של הסופרמרקט [אני הייתי אמורה להגיע בזמן כדי להצטרף אליה ולעזור לה עם הקניות האלה... נו טוב]. אחרי האיחוד המרגש ותשלום בקופה היא הסיעה אותנו ואת מלאנתאלפים שקיות האוכל לקיבוץ שלה. שם, באחד מבתי הילדים שבו היינו עתידים להתארח, פרקנו את כל המזון והמשכנו לבית שלה. התוודעתי לכלבה המשוגעת שלה, לספר "חכמת הבייגלה",לניוקי שהכנו בעצמנו ברוטב צ'ילי מתוק ולהרבה תמונות מהקייצת ומהסמינרים השונים.

לילה, השעה 3:30. אני מקיצה משנתי לצלילי זמזום מעצבנים וקולטת שכולי עקיצה אחת גדולה. מה עושים? "ובכן..." התחילו גלגלי המוח לפעול על אף חלודת השינה וקורי העכביש שנטוו בהם עם השנים, "אני לא יכולה להדליק את האור ולצאת למסע הרג כי זה יפריע לאלונה לישון... הממ.. טוב, אז אני פשוט אישן הפוך, זה יבלבל אותו!". כן, חוסר השינה נתן את אותותיו.

התעוררתי עם אור ראשון [בהנחה שהאור הראשון היה ב-8 וחצי], אלונה סיפרה את הכלבה במקצועיות, עוד כל מיני הכנות אחרונות לסמינר... בינתיים המדריכים עומר ומיטל הגיעו. כדי להבהיר לי שהוא שמח מאוד לראות אותי, עומר ריסק לי את בוהן ימין, נכנס לפאניקה קלה וחבש אותה בעוד אני, בנונשלנטיות האופיינית לי, אומרת משפטים סתומים כגון:"אווו, איזה אדום הדם שלי!!". חוסר בשעות שינה כבר אמרנו?

בצהריים הגיעו כל המגניבים בתוספת שני חברים חדשים, מגניבים לא פחות. בסך הכל אנחנו נהיה גרעין של 19 חבר'ה. אם אני לא טועה זה הגרעין הגדול ביותר בשכבה. כבוד.

הסמינר עצמו היה אדיר ביותר. הייתה תחושת השמח-עצוב האופיינית לחלק זה של השנה: מצד אחד זה הסמינר האחרון שלנו כקבוצת המשך, אבל מצד שני הפעם הבאה שאנחו מתראים זה המד"צופי! ואנחנו כבר ניחשב כגרעין של ממש, י"גימלים לכל דבר, יתחיל הדבר האמיתי שחיכינו לו שנה שלמה... אמאל'ה!

התכנים היו מעניינים, קבלת השבת שדר הכינה הייתה ממש מצחיקה ומוצלחת והצד הקולינרי, תחת חסותה של אלונה, היה מפוצץ. בערב אלונה לקחה אותנו למעיין החם שליד הקיבוץ שנקרא "חמי נגבה", רק שבניגוד לרושם המתוערר בעקבות השם, של בריכה מקורה מרוצפת שיש לבן, מלתחות חדישות ומבריקות וכיסאות נוח פזורים על הדשא הירוק ירוק, המקום הזכיר יותר מהכל שלולית גדולה ומעלת אדים עם צינור יחיד שמשפריץ. את הדשא החליפו שיחים קוצניים ואת המלתחות.. ובכן, שיחים קוצניים. המתאכזבת הגדולה מכולם הייתה דר שעד לאותו רגע הייתה בטוחה שאנחנו הולכים לספא. ואני לא מדברת על ריח הגופרית שאפף את המקום... אבל האנשים היו טובים ועל אף שנשארתי יבשה והסתפקתי בלצפות על הנעשה במים מרחוק העברתי את זמני בנעימים במחרוזת שירי ביטלס.

למחרת פגשנו את רכזת האזור [=רכזורית] מעיין [אחלה שם] שסיפרה לנו על האזור ועל הקינים השונים שאנחנו עתידים להדריך בהם. כמובן שמיד כולם התחילו להביע תקוות לגבי שיבוצם העתידי ודוכן ההימורים נפתח באופן רשמי. אני נמנעת מלהתמקד במספר קינים מצומצם כדי למנוע אכזבות עתידיות, למרות שאני כבר יודעת שאם אהיה באחד משלושת קיני אשדוד אני אוכל לבוא לבקר את סייבל, סנדי ו...אממ.. איך קוראים לה? אה! אליאנה! ואם אהיה ברחובות אבא רמז כבר שהוא ישמח להזמין אותי לאכול איתו צהריים מדי פעם. חוץ מזה, בקן ראשון מרכז יש חדר מוזיקה מאובזר... ואם יחליטו להציב אותי דווקא ביבנה אני אוכל לקנח מדי פעם את יומי בגלידה מחנות המפעל של בן&ג'ריס...ממ...

אבא היה שם בשביל לקחת אותי הביתה באוטו, איזה כיף כשהסימנר בסך הכל חצי שעה מהבית! בלי תחבורה ציבורית מורכבת! יכולתי לנוח קצת לפני שאגיע הביתה, אתקלח במהירות ואסע לרסיטל הסיום של נעמה בתופים. היה מגניב, נעמה וההרכב שלה ניגנו ג'ז משובח והיא הפגיזה בסולואים. זה באמת נחמד שבקונסרבטוריון בלהבים מתמקדים לא רק במוזיקה קלאסית אלא גם בג'ז, דבר שקצת חסר אצלנו בבאר שבע לאור הסובייטיות השולטת בו ביד רמה. אנחנו נתקענו איפושהו במאה ה-18... והכי טוב, היה כיבוד! סתם...

בערב אני מצלצלת למהרג'א לספר לו את קורותיי כשהוא מפתיע בדברים:

יובל:"גיליתי שיש לי שיעור בתולדות המוזיקה ביום שלישי בבוקר, אני כנראה לא אוכל לבוא ביום שני..."

מעיין: -  -  -

יובל: "אז חשבתי לבוא מחר"

מעיין: -  - .

והוא אכן בא. בשל ההתרעה הקצרה לא הספקתי לחשוב על שום אטרקציה, אבל גם בלי אחת שכזו היה מעולה.

ביום שני בערב קרה מה שדווקא ייעדתי לעשות עם יובל [אבל הוא, כאמור, כבר היה צריך לחזור הביתה] ונסעתי עם אמא, אבא ודרור [איך המפלץ הקטן מסתנן לכל מקום!] להופעה של שם-טוב לוי. למי שלא מכיר, קווים לדמותו:

כששם-טוב לוי נולד, הוריו התלבטו רבות איך לקרוא לילד, עד שאביו עלה על רעיון גאוני: מאחר שאין שום שם שבעיני שניהם היה מספיק טוב, הם החליטו לקרוא לו פשוט "שם-טוב"... סברה אחרת היא שאין לו שם פרטי ושמו הוא בעצם חיבור של שמות המשפחה של הוריו, שם-טוב ולוי. חה חה.

בכל מקרה, הוא חלילן ופסנתרן שעבד עם שלמה גרוניך, אריק איינשטיין, יצחק קלפטר ועוד רבים וטובים... בקיצור, הוא קורץ מהחומרים שמהם עשוייה מוזיקה ישראלית טובה.

ההופעה הייתה על הדשא ליד מוזיאון הנגב בבאר שבע [כן, כן.. בבאר שבע יש מוזיאון לאמנות ואתם לא ידעתם על זה!, למען האמת גם אני לא ידעתי על זה עד לא מזמן, ובטח שלא ידעתי כמה שהמקום הזה מגניב ויפה..] האווירה הייתה נחמדה, היו שם בעיקר סטודנטים והם הביאו איתם מהבית שמיכות, כיסאות נוח, תרמוסים ותינוקות [היו שם באמת הרבה תינוקות...] וכולם שרו ושם-טוב סיפר בדיחות וכולם צחקו. וכמובן, מוזיקה...

ועד כאן עלילותיי לבינתיים...

אני קרוב לוודאי אעדכן ביום חמישי לספר לכם על מזכירות החניכים הארצית ועל פסטיבל המתגייסים של "יותר".

מעיין.