"בבקשה, צייר לי כבשה!"

סבא שלי הוא דמות האב שלי.

סבא שלי היה חזק, אכפתי, רגיש, דואג, אוהב... למרות כל מה שהוא עבר, למרות הקשיים, במעט שנים שחייתי איתו הוא הצליח לגרום לי להרגיש אהובה,מוצלחת. הוא הגבר שליווה את ילדותי, למרות שהוא נפטר כשהייתי בת 10. הוא עדיין איתי.

זהר לא דמות האב שלי. לזהר  אין את הכח לדפוק לי את החיים.

הוא איש מסכן. איש מוכשר וחכם עם חיים אומללים, אלכוהוליסט.

אבל זה לא ידפוק אותי- לי יש את סבא שלי.

אני לא סוציופית, אני לא אטומה ריגישית.

אני עובדת בגן ילדים, אני אוהבת, אני רגישה, אני מתחשבת.

אז מה אם זה מצחיק אותי? זה באמת מצחיק.

הוא, הוא אבוד, הוא מגעיל. אבל היא חכמה, היא פיכחת, ועדיין עיוורת. זה מצחיק, זה קומי. זו לא אשמתי.

אני בן אדם טוב, אני אגדל להיות בן אדם טוב ויהיו לי חיים טובים, זאת לא משאלת לב, זה ברור לי, זה מגיע לי.