"בבקשה, צייר לי כבשה!"

מוכרחה לכתוב מוכרחה לכתוב מוכרחה לכתוב.

זה לא באמת המצב... רוצה לכתוב, אבל זה לא בוער בי...

זה הוחלף למוכרחה לאכול.

שמעתי רחש מהרחוב בעודי מקרצפת את גופי הערום בסבון, 

התמתחתי על קצות אצבעותי כדי להביט על ההמון, עשרות לובשי לבן חובשי כיפות נתפזרו להם אל ביתם, ניטפטפו אט אט משערי בית הכנסת הקטן שניצב אל מול בייתי, תחת החלון של חדר המקלחת שלי.

קנאתי בהם על השלווה שעוטפת אותם בוודאי כעת. הרגשת טוהר לבנבן ושקט.

הרגשת הבטחון, האמונה שיש מי ששומר עליך.

כך הם יצאו מחוייכים, לחצו יד האחד לשני, שמחים וטובי לב.

אני מקנאה? אני מזלזלת? אני פשוט סותמת תפה וחוזרת למחשבה של פעם- הכל מסובך מידי ואין לי דעה? 

אני צרכה לקרוא את הנסיך הקטן שוב