גייהנום

הקטע הזה פורסם בעיתון העיר היום ואפשר לומר שהוא המשך לבלוג שכתבתי באימפולסיביות אתמול בליה. ממש לפני כמה שעות. תרדו קצת למטה, תקראו.

תצאו לנו מהארון

המעבר מהרי ירושלים למישור התל אביבי השוכן מעבר לכביש מספר אחד מהווה הלם תרבותי עבור ההומו הירושלמי הקלאסי. היציאה מהחומות והמעבר למרכז הלח אינה בעיקרה מטמורפוזה גיאוגרפית ואפילו לא אקלימית. הנדידה היא בעיקר נדידה תרבותית. משקט נפשי בצל עצי החרוב והלגיטימציה הירושלמית האינטגרטיבית עברתי לסערת הורמונים המתובלת בתעשיית ניפוח שרירים, מין מזדמן וניכור אורבאני. כל מה שירושלמים, באופן אימננטי, נמנעים ממנו.

לא זנחתי מאחוריי רק עליות וירידות, פוטנציאל לשלג לבן ואוויר הרים צלול כיין לטובת חוף הים, השמש היוקדת וחווית האופניים במישור. זנחתי מאחוריי אורח חיים שפוי לטובת ספינת השוטים. לטובת טלטול טוטאלי שפגם ברצפו של הDNA הירושלמי. הסביבה הירושלמית דואגת להפנים את השונה מתוך מדיניות בלתי פורמאלית של שוויון אינטואיטיבי וסולידאריות גנטית. תל אביב מייחצנת את השונה מתוך מדיניות של מלחמה מתמדת, מתוך חשיבה כלכלית המקבלת כנתון את הסקטוריאליזציה החברתית. ההומואים כזן בסכנת הכחדה.

ההומו הירושלמי אינו נמצא באיום הכחדה תמידי. בניגוד לאיום האיראני ושנאתו היוקדת של אחמדינג'אד, שנאתם הממוקדת של החרדים אינה מחלחלת לשגרת חיי היום יום במרכז העיר. מדי פעם קופץ איזה חבר חרדי ממועצת העיר וזורק הערה גזענית לעברו של נציג הקהילה במועצה, אך פרט לכותרות גרנדיוזיות בעיתונים המקומיים, השלווה נשמרת. מישהו זוכר שאחד מחברי מועצת העיר קרא להומואים לחזור לארונות מהם הם יצאו? זה מעניין מישהו? בסך הכל עוד פרובוקציה ילדותית של פוליטיקאים נחשלים המשלמים מחיר וורבלי לבוחריהם המאמינים. ההומו הירושלמי אינו חש נרדף ולכן אינו זקוק להצדקות קיומיות צבעוניות. למרות שהוא מוקף בשונאים לעייפה הסטאטוס קוו משקיט את הרוחות. הזהות השלמה, הבטוחה בעצמה, מוותרת על הכרוניקה הידועה מראש של מלחמות הברירה המיותרות. אם סוגיית הדמוקרטיה הייתה הסוגיה המרכזית בקיומו של מצעד הגאווה, לא רק ההומואים היו נדרשים לעמוד על החומה. חיילי צה"ל, המילואימניקים, הנשים העגונות, הנישואים האזרחיים, בעלי העסקים ואלו שנופלים קורבן לגחמותיהם של משגיחי הכשרות היו נדרשים לעמוד על החומה. לעמוד יחדיו ולשלב ידיים בהגנה על הדמוקרטיה. אך לא כך הדבר. המיעוט החרדי האלים שבחר בשבועות האחרונים להפגין שרירים יצא מגדרו בשל שבירת הסטאטוס קוו. ונשאלת השאלה: מה הטעם במצעד ובמאבק? האם זוהי הגדרת העצמאות של הקהילה? האם מכאן תצא גאולת המדוכאים? והאם הם בכלל מדוכאים? רבים מתריסים לעברי כי ההומו החרדי החושש לצאת מהארון יזכה במצעד הגאווה לאישור קיומי לזהותו. אני חושב, שההומו החרדי שיראה את תעצומות נפשם של בני משפחתו שיבחרו לסקול באבנים את הצועדים יכניסו אותו עמוק יותר לארון. פחד עובד יותר טוב.

על אף שתל אביב עמוסה בהומואים לעייפה לפעמים נדמה כי הקיום הנאור של הקהילה המסוגננת בעיר עומד בסכנת סגירה. הצורך להחצין, לזעוק לשמיים, לאיים על המפריעים, להוות מליציה מיליטנטית החשה נרדפת, אינו מקרי. הוא חושף את הצביעות הטמונה מאחורי הליברליות המעוותת אשר היא מנת חלקם של כל שוכני העיר, ללא הבדל נטייה מינית. כל עוד אתה בעל כוח ציבורי אתה נספר, ברגע שאתה נמחק ממפת הבילויים אתה בסכנת הכחדה. החשש העמוק מעיד על חרדה: מתחת לפני השטח ישנו חלל עצום שמאיים לחשוף את הריקנות העומדת מתחת לבניין הקהילה הגבוה. החרב המתנופפת מעל ראשו של ההומו התל אביבי פוסחת על בתיהם של שוכני עיר הבירה. הרבה רעש, מעט מאוד מה לומר.

בירושלים הזמן עצר אי שם בשנות ה80. האווירה ההיסטורית השוכנת ברחובות אינה דורשת קידמה. הסוציולוגיה מורכבת אך מופרדת. החרדים שוכנים אי שם בגטאות הצפופים שקפאו ביום שבו המציאו את הפלטה החשמלית והחילונים שוכנים בחלקים בהם הסולידאריות לא זנחה את החלקיקים שנושמים באוויר. יש משהו בעיר שמנותק משיקולי הרווח וההפסד התל אביביים. מהצורך לכלכל את היחסים. לוודא את ממשותם באגרסיביות. ביטחון חברתי מזן אחר מכונן את היחסים. אין זה מקרי שבירושלים קיים פאב גאה אחד בלבד. ואין זו טעות כלכלית שבירושלים אין מועדוני גייז וליינים ורודים. אין בהם צורך. המעטים הנוכחים באירועים הורודים בפאב הורוד הם אלו שזקוקים לאווירה התל אביבית בעיר הבירה, אלו שנמנע מהם לעבור דרומה והם משחזרים ביטים אלקטרוניים מהליין של שירזי. ההומואים הירושלמים הקלאסיים לא שונים מהסטרייטים הירושלמים האותנטיים. הם מתלבשים בבגדי שנות השישים שבעים, ניצולים מהארון של סבא, בעיקר בצבעי חום אדמה, הם קוראים ספרות ירושלמית עברית יפה, הם גאים בדוד גרוסמן, הם אוהבים לטייל בהרים ולנפוש במעיינות, הם שונאים את הלכלוך במרכז העיר אבל אוהבים את הפאבים השכונתיים שלהם, הפאבים שלעולם לא יחושו בהם הומואים כמו שלעולם לא יתביישו להיות בהם הומואים. הם מכירים אחד את השני למרות שהם לא מזהים אחד את השני. הם מתחככים באלגנטיות בקהל אך אין להם צורך להיות קהל. הם מתערבבים אך שומרים נאמנות. ההומו הירושלמי אינו זקוק לנוכחות מתמדת. לאישור קיומו ללא הפסקה.

גם פולחן הסקס התל אביבי כמעט ואינו נוגע ברחובות הבירה. בירושלים אתה לא צריך את שירותי אטרףדייטינג. בתל אביב, אם אתה לא דמות וירטואלית כנראה שאין לך מקבילה מציאותית. בירושלים ישנם שלושה עמידים פעילים בממוצע בכל הקטגוריות, מחפש קשר, מחפש אהבה ומחפש סקס. בתל אביב ישנם שישים עמודים פעילים על כל שלושת הקטגוריות. אולי זה בגלל שירושלים היא תחנת מעבר רכה לסטודנטים באוניברסיטה העברית ובבתי הספר לאומנות שאינם זקוקים לתחנת הרכבת ההומוסקסואלית המעלה ומורידה נוסעים בציר התחלופה התל אביבי. הם אינם זקוקים בשלב זה של חייהם להיכנס לחרושת הפנטזיות. בשלב זה הם מעדיפים להתמסר לרומנטיקה באוויר הירושלמי, בניסוי וטעייה. כל מה שהם זקוקים לו זה דשא ירוק בקמפוס ותחנת ממסר חברתית ענפה. הקצב הוא איטי, האווירה, בהתאם לעיר, היא אנכרוניסטית, רומנטית בעיקרה. וזה עובד, ללא שמץ של ציניות.

הירושלמים לא זקוקים למצעדי גאווה. בניגוד לתל אביבים, אין להם שום צורך לצעוד בחוצות העיר. מצעד הגאווה הוא לזרים הנוהרים לעיר יותר מאשר למקומיים שרק מחפשים את הדרך לחיות את אורח חייהם השפוי והנורמאלי. הם צריכים את הנוזל האלכוהולי שלהם, את הפנזין הביתי שלהם, את החברים הקבועים על הבר הקבוע שלהם ומנוי באוזן השלישית לימים קרים במיוחד. אין להם את הצורך המתמיד לעמוד בקלחת הטרנדים ההומוסקסואלית והדרישות הלא פרופורציונאליות הדורשות מענה מכל אוהב גברים בעיר האחות. אפשר אפילו לומר שביטול מצעד הגאווה יאכזב את התל אביביים, שהספיקו לנפץ זכוכיות בתי כנסת ולרסס גרפיטי לוחמני, יותר מאשר את הירושלמים שרק ישמחו שלא יחסמו להם עוד פעם כבישים בעיר. תאמינו להם, הספיק להם עם הפקקים. זה לא שהם ממהרים לאן שהוא אבל עם עבודות הרכבת הקלה, הם עומדים בפקקים כבר שנתיים.