גייהנום

הייתם מאמינים? כבר שני פוסטים בלעדיים לבלוג בפחות משבוע. הפוסט הבא בחלקו פילוסופי ובעיקרו הגותי. תשרדו. פרספקטיבה היא עניין חשוב.

אחדות של ניגודים

היום קרה דבר הזוי. שוטטתי בפונקציות החדישות שבמכשיר הפלאפון שקיבלתי לאחרונה ותדהמה היכתה בי. אין ספק, הטכנולוגיה המתקדמת גורמת לי לחוש כמו אבא שלי בפגישה העיוורת הראשונה שלו עם מכשיר הדיוידי. ההכרות עם המסמנים המנגנים את הסרטים במכשיר ארכה כמעט שנתיים. היום הוא כבר יודע להעלות חלון אינטרנט אבל הוא עדיין נלחץ מהשימוש ברשת. עדיין מתקשה לפתוח שני חלונות בו זמנית ולהבין את הקונספט המתרגם שורה המתחילה בwww לאתרים צבעוניים. למעשה, הוא עדיין נבוך מהמפגש בינו לבין הקידמה. מעדיף להפגש איתה בלילה, בחושך, כמו פילגש ארסית, פאם פאטאל אגרסיבית. מכשיר הפלאפון הופך מיום ליום לעולם שלם המתנכר להוויה הקיומית האנושית. מעבר לפונקציות ההופכות את מכשיר ההתקשרות לעולם בידור מטמטם ולמקדם חרדה סוציאלית מתוחכם, גיליתי כי פונקציית הזמן בו מרחיקה לכת. וגם אני, לרגע, הסתגרתי עם הגילוי המטריד.

תאמינו או לא, אבל פונקציית היומן מאפשרת לך לעבור לתאריך שרירותי כלשהו בעתיד, עד אינסוף או לפחות עד קץ ההיסטוריה. התחלתי לשוטט על תאריכים משמעותיים בחמישים השנים הקרובות ועל הדרך זינקתי לתאריכים אישיים, לבדוק באיזה יום יוצא יום ההולדת שלי בפגישה עם כל עשור. כשאהיה בן שלושים. כשאהיה בן ארבעים. כשאהיה בן חמישים. שישים. שבעים. שמונים. תשעים. ובלי להתבלבל התחלתי לרשום רשימת מטלות ביומן, לשבוע שבו אהיה בן 90. להזמין מקום בקנטינה? אולי ניר צוק יעשה קייטרינג? להזמין את חבריי מהתיכון? ואת מי לא להזמין? ומי בכלל יהיה חבר עדיין? ומי יישאר בין החיים? ומי ימות מוקדם? והתחלתי להפיק אירוע מדומיין. אולי כדאי כבר עכשיו לסנן אנשים מהחיים? לשמור על אחרים? לבנות תפריט צמחוני? מדהים. אפשר לעשות את זה, לתכנן תוכניות ל2070. אבל תחשבו רגע על התפקוד הנפשי. נכנסתי להיסטריה. אני רואה את גיל 90. את השבוע המדוייק בדצמבר 2070 על מסך הפלאפון. הנה זה כאן, במרחק כמה לחיצות מסך ועדיין לא הספקתי לעשות שום דבר. עדיין לא קיימתי את ההבטחות הרבות שהבטחתי לעצמי. עדיין לא התאהבתי אהבה כובשת, כזו שמרגישים את הנצחיות בבטן. ליד הפרפרים. עדיין לא חרטתי את המוסר שלאורו אני חי, מאחוריי, על לוח המכוונים, לדורות הבאים. עדיין לא גידלתי את הדורות הבאים. עדיין לא הנחתי לבנה משמעותית בציר ההיסטוריה. עדיין לא. אני בעיקר עדיין מנסה. עדיין מרכיב את הוויתי מחלקיקי פאזל שאני אוסף בתחנות הרכבת בחיי. מרכיב תמונה אימפרסיוניסטית המביעה את רצונותיי. גיל 90? 2070? מה???

ההיסטוריה בהתהוות מתמדת. ואנחנו אנשים שלא מסוגלים לנוח לרגע. אני מונע מחרדה. מחרדת העתיד הנוכח. מחרדת קו הזמן הליניארי, הנצחי, המותח את הוויתי לעבר ההצלחה. אין שום אפשרות לעצור בעידן הקפיטליזם. זמן זה כסף. אתם יודעים כמה אפשר להספיק בשעה? כמה נעליים מייצרים במפעל בשעה? כמה פגישות אפשר לדחוס בשעה? הלגיטימציה היחידה שנותרה לחופשה אמיתית מתאפשרת רק לאור מחלה בבתי החולים על הכביש המהיר החוצה. לא ניתן לעצור מהמירוץ, להוריד את הרגל מהגז ולפתוח את שולחן הפיקניק ליד הים. כמעט ולא. המרדף אחר הנוכחות המתמדת בחברת בני האנוש הוא עניין מתיש. במידת מה, מרוקן. הנוכחות המודעת, כמעט ומרוקנת את החיים מהוויתם בתהליך השגתם. כן זהו אוקסימורון, אך אחד מאיר עיניים. תחשבו על הרעיון שלפתע ממד הזמן ישתנה. אין חודשים ושנים. אין ימים ושעות. אין מסגרות בהם הזמן, אשר הוא המצאה המעניקה אוריינטציה אנושית, מתקיים. הזמן משתנה בתפיסתנו. ואנו מעבדים אותו מעתה ביחס לעונות השנה כחקלאים פיאודלים. מעתה, הזמן אינו מורכב מליניאריות אלא ממעגליות. תחושת המשמעות תתרוקן מתחרות, קריירה והצלחה. אין נהירה לקראת. יש הווה ואביב מוקדם. התחושה תתמלא ברעיון החזרה הניצחית. האם תבחר לחיות כל רגע, כל מעשה שעשית, מחדש?למשך כל חייך? זוהי החוכמה, לחיות מחדש כל רגע, בכל עונה, בכל שנה, ועדיין, לאור ההיסטוריה והעתיד. המוסריות תתהווה בנפרד מתהליך הזמן ותהפוך לנצחית, לאינטואיטיבית. והזמן הפנימי, הרגשי, ימצא עצמו נח למרגלותיה, קשוב ומהרהר. זמן הוא כבר לא כסף. הרדיפה אחר ההצלחה מתחלפת הרדיפה אחר החיים החופשיים והמאושרים. האמיתיים.

בין הבחירה להיות אדם נוירוטי שאינו ישן, הקולט בכל רגע נתון את שטף ההיסטוריה האימתני, לבין פרה מלחכת עשב, דג זהב הנע במסגרת זיכרון שלושת השניות, אני מעדיף לעמוד על המתח. לעיתים לזכור את לקחי ההיסטוריה. לעיתים לחשוב על בניית העתיד. אך בעיקר בשביל לכונן הווה טוב יותר. לחיות חיים אותנטיים בהווה. חיים שנבחרו מתוך הוויה פנימית ולא מרוץ שתוכנן בקפידה על ידי מאלפי סוסים.

לעיתים אנחנו רצים קדימה מבלי לשים לב שרגעים אותנטיים מדלגים מעל ראשנו. בשל חרדת הכישלון איננו מסוגלים לעכל את המתרחש סביבנו. איננו מסוגלים להקשיב, אפילו לא לעצמנו. אין לנו זמן. אנחנו עייפים ומבודרים עד מוות. העתיד הוא נכס כשמעריכים אותו נכון. כשמחפשים בו את האישיות אותה אנחנו רוצים לראות ולא את התארים המקיפים אותה. היא מבנה הווה אחר. אמיתי יותר. טוטאלי יותר. זמן הוא ענין של בחירה. הוא פרספקטיבה דרכה ניתן לראות ולחוות את המציאות. זמן הוא נכס, כשיודעים להבין שהוא אינו קיים. זמן הוא נכס כשיודעים לוותר על השימוש הכמותי בו ויודעים להעריך את מהותו, כשמרגישים את הנקודה הפנימית שבו. זוהי אינטרוספקציה הכרחית. אולי אפילו אנליזה עצמית. כל רגע בחיים הוא יצירה. אתם יוצרים? או שמא עושים? זה עניין של זמן.

השבוע חשתי שאני שוב נכנס לסחרחורת הדייטים האינסופית. מוצא עצמי מתכנן תוכניות קדימה. אבל אין שום רגע. אין שום זיקה. אין שום דבר שעוצר את החיפוש המתמיד. ולא משנה כמה אני מבין זאת וכותב זאת, הצורך פועל כהתניה מכוערת. לאט לאט אני מאט את האינרציה. אני מחפש אהבה אך לעיתים נדמה לי שאני עובד במיניסטריון האהבה ומיניסטריון האמת. אולי אפילו בשפע. בירוקרטיה של מערכות יחסים. הינדוס דייטים לקראת מטרה מכוונת שמפספסת את הבלתי פורמאלי, את הספונטאני המגולם בהוויתי. עוד אוקסימורון. כנראה שכולנו בסופו של דבר אחדות של ניגודים.

אני תמיד עוצר בזמן. עוצר, חושב, לוקח מרחק ומתקן. תמיד נע במעגליות ההפרעה הנפשית. אך כל פעם מנקודת מבט גבוהה יותר, כשהשביל המתפתל המקיף את הגבעה עליה אני מטפס מצטמצם, מוחק את עקבות הטעויות ומשאיר מקום להכרה מורכבת יותר, בוגרת יותר וחכמה יותר. כשמגיעים לפסגה יורדים שוב למטה. כמו סיזיפוס, כי הרי בסופו של דבר בשביל זה אנחנו כאן, לסחוב אבנים למעלה, לדרדר אותם למטה ולהתחיל כל פעם מהתחלה.