ואת בכלל לא מבינה מאיפה זה בא לך. ואיך החודשים האחרונים עברו בכלל. פתאום זה בעוד כמה ימים ואת עושה אישורי הגעה ומתדיינת עם הבן זוג על השיר לחופה ועל מי יחזיק את המוטות כשנהיה מתחתיהם, מתווכחת עם אבא שלך על סידורי שולחנות ודואגת שמא לא ישחררו את אחותך מהצבא כדי שתבוא. את עוברת ליד המקום הזה שבו יש כל יום חתונה אחרת וחושבת על איך זה יהיה ביום שלך. פתאום זה בסדר לך להתחתן במקום שבו התחתנו אלפים לפנייך. אחר כך גם לא ייראה לך מוזר לגור בבית שדומה בדיוק לבתים שמעליו ומתחתיו ומצדדיו ואז מה יהיה על הפינות המאובקות של הנפש שלך.

את כבר רגילה להזדהות בתור הכלה שדיברה איתך אתמול על המניקור ואת קובעת תור למקווה למרות שאת שונאת את כל הכפייה הדתית הזו, כי את נורא רוצה להיות בסדר עם כולם. את מתעקשת לתת לו טבעת ולומר לו דבר מה, ולשים מוזיקה מאוד אלטרנטיבית כדי שבכל זאת יהיו ה כמה דברים שמשקפים אתכם. אתם רבים המון והוא נשכב בחום הגדול על הרצפה בסלון ואז מזדיינים ואז משלימים ואז מתעוררים לעוד יום של טלפונים וסידורים ובלגנים. אתם מקווים נורא שאמא שלו תרגיש טוב ושלא יקרה משהו רע לא ביום הזה ולא בכלל. בחיל ורעד מזמינים טיסה ומקווים שתוכלו לחזור למציאות שאתם ערוכים להתמודד איתה.

פתאום תלויה שמלת הכלה שלך בחדר, והיא יפה ולבנה ולא נכנסת לשום ארון ואת מקווה שהיא לא תתקמט ושאף אחד מהחתולים לא יעשה לה משהו בטעות והחדר כל הזמן סגור כי יש שמלה בפנים. את מדברת עם אנשים ושמחה ומתלהבת ומתאכזבת. אנשים יכולים לאכזב ואנשים יכולים להפתיע כל כך לטובה. חברים טובים מתגלים כחברים מופלאים וחברים אחרים שחשבת וציפית, מפנים עורף. זה בדיוק נייר הלקמוס שיכתיב: מי הולך איתך מכאן הלאה.

את בוהה בטבעת האירוסין שלך וכיף לך שיש בה נוצצים כמו של ים בשקיעה. לפני שלושה חודשים פחדת לענוד אותה. זה היה מוזר.

חלק ממך רוצה להיות כבר אחרי כל זה. חלק אחר רוצה שזה בכלל לא יקרה.

ועוד חלק רוצה, מסוקרן ומקפצץ אל מול התמונה בראש של בן הזוג האהוב שלך, עם עיניו הטובות והחיוך הנעים, שם לך טבעת על האצבע ואומר משהו שדורות על דורות אמרו לפניו. את חושבת על המשמעות של חופה, של כניסה לבית. של התחלה. של מסע גדול שמתחיל. את בכלל לא בטוחה שתצלחו לערוך את המסע הזה יחד. אבל את מאוד רוצה לקוות. מדמיינת אותו זקן, יושב בכסא נדנדה מוקף בספרים ובקסת דיו (כי הוא כזה מן טיפוס) ובדפים שכתב, קרני שמש מהחלון נכנסות ומלטפות את גופו שנותר דומה למה שהיה. את מדמיינת אתכם מטיילים עם ילדים בימי שבת. את מקווה שבכלל תצליחי להריון. יש לך מן פחד כזה שלא תצליחי, מן תחושה עמוקה ועמומה שיהיה לך מאוד קשה להכנס להריון ולפעמים את מכוונת כל מני תפילות ובקשות לכך שזה יהיה בסדר. כאילו שזה יהיה נצחון גדול. סימן שאת בריאה באמת.

זה כבר סוף הקיץ ומחשיך מוקדם יותר. הרוחות יותר קרירות ובערבים ליד הים יש את הריח המוכר של הסתיו. אחת התקופות שאת הכי אוהבת, או יותר נכון, אחת התקופות שבהן את הכי מרגישה. את המעבר, את ההתחלה, את ריח דפי ספרי הלימוד החדשים ואת חגי תשרי ואת ענני הסתיו הראשונים בשמים ואת השקיעות של הסתיו ששונות מאוד מהשקיעות של הקיץ וכמובן מהשקיעות של החורף (ובאביב? מי בכלל מסתכל על שקיעות), ואת הריח החזק של הצמחים ליד הים, ואת האוויר שנעשה יותר רך ומלטף בבקרים, כבר לא החום של יולי-אוגוסט למרות שטכנית, אוגוסט עדיין כאן. זה כבר סוף הקיץ אבל עדיין חם מספיק בשביל לחגוג, בבגדים קלילים וברגליים יחפות, בשביל לשמוח ולרקוד, גם כשהלב מכיל בתוכו את כל העצב והגעגועים על כל מי שקשה לו, על כל מי שדועך, על כל מי שאינו בריא, ועל כל מי שאיננו בכלל והלוואי וזוכה לראות גם את זה.

עוד ממש כמה ימים. הלוואי ש.