פעם האוויר היה קריר, הבניינים היו אפורים ואני הייתי הולכת בסערת רגשות כמעט תמידית, עטופה בתוך מעיל וצעיף אדום ותלתלים והרהורים ומחשבות שונות ומשונות.

היו סירים מתבשלים על האש, הייתה מוזיקה. היו שותפות לדירה, שמיים של ירושלים. כתיבה אינסופית. יצירה ומחשבה על יצירה. וריקוד. הרבה מאוד ריקוד מסוגים שונים.

עכשיו:

הריחות חזקים מאוד.

בדירה החדשה יש רוח קרירה כמו בירושלים, אבל אנחנו במורדות הכרמל. מגדל האוניברסיטה משקיף בסמכותיות מעל, שכונת זיו מתחת, הרבה גני ילדים וגני משחקים וחורשות ואקליפטוסים ואורנים וחרובים שמרקיבים על עצים.

המוזיקה מבולגנת ומאוד לא בשליטה.

החיים אחרים, נדמה שעם הזמן החלומות נעשים רחוקים יותר, מעשיים פחות.

שני פסים אדומים על מקל. בדיקת אולטרסאונד, דופק ראשון.

בדידות. אני מרגישה אותה במיוחד בימים האחרונים. בעבודה אנשים מתחלפים ואנשים יקרים עוזבים. חזרתי מהודו רק לפני חודש וחצי. אני מתגעגעת ורוצה שוב.

וחולמת לגדל ילדים בקרוואן נודד. וחיה עם אדם שנדד הרבה ועכשיו מחפש שורשים.

יש לנו ערבוביה של רהיטים וארגזים בכל החדרים. אין עדיין כיריים. יש חשבונות משכנתא לשלם. בשבתות אני לבד, הוא עובד. במשרד אני לבד, מול המטלות שצריך לעשות. יש לי חלון מול הים, יש לי שמש כל צהריים, יש לי פרה מחרסינה וחתול מפלסטיק וכוס כתומה לשתות בה תה או קפה.

פעם הייתי הולכת לכותל מדי פעם בפעם כמי שהעיר הזו שלה ולא חייבים באמת להגיע לבטן הרכה שלה בכל הזדמנות. אתמול הייתי שם וסתם הייתי עייפה מאוד. לא הרגשתי כלום. רציתי לשמור את הפתקים הצהובים אצלי והבטתי בחיבה ברות שהתפללה עם כל הכוונה שבלב.

פעם הייתי מבקרת בתו השמיני ובבאלאנס וקונה ירקות בשוק. פעם הסמטאות של נחלאות היו הבית שלי, והנוף שנשקף לכנסיית אוגוסטה ויקטוריה היה העוגן שלי, והמקום שבו אפשר לראות את העיר העתיקה ממשכנות שאננים היה הנקודה שבה אני יכולה להרגיש.

עכשיו: הנוף למפרץ. הנוף אל רצועת החוף הדרומית לכיוון עתלית.

נסיעה חזרה הביתה בקו 947 אחרון ביום שישי אחר הצהריים, מתעוררת באיזו עיר מנומנת בשרון, בוהה בשדות שבדרך. נזכרת בנסיעות הארוכות באוטובוסים מקרטעים מדהרמסלה לדלהי, כאלה שאי אפשר לעשות כלום בהם- כמעט לא לאכול, לישון במקוטע, הנוף מתחלף, האנשים אחרים, והמחשבות נפרמות כמו פקעת חוטים, מותירות אותך ריקה ושלמה ונכונה לבאות.

לפעמים יש דקירות בבטן. לפעמים יש בחילה. לפעמים אני רוצה ממש לאכול משהו מסוים עכשיו, כמו נניח גבינת גאודה, אבל נתח שלם של גבינה, בביסים גדולים. לפעמים המחשבה על לאכול מעוררת בחילה קשה.

ואיבדתי כל כך הרבה אנשים בדרך. וכל כך הרבה נופים. וכל כך הרבה ממי שהייתי. הרצונות והלמידה. והעיסוק האינסופי באמנות - כתיבה וקריאה מוזיקה ושירה וריקוד וקולנוע. אני כבר לא יכולה לחזור. אני כבר לא רוצה לחזור. אבל פתאום אני ממש צריכה.