עומדת להיות לי ילדה. בעוד פחות מחמישה חודשים, אני אהיה אמא. יהיה יצורון קטן שכל כולו תלוי בי וזקוק לי להמשך קיומו בעולם. 

אני מסתכלת על המשפט הזה ומרגישה כל כך מוזר וכל כך בנאלית.

אבל זה מעסיק. כל כך הרבה. עם העבודה (שתי העבודות), הזוגיות, הבית, המשפחה, התחביבים, הרצונות, זולגות שוב המחשבות האלה שממחישות לי שוב ושוב כמה הכל יהיה שונה. כל ההתעסקות הזו בעצמי, במקום שלי בעולם הזה, הכל ידחק הצידה לטובת טיפול אד הוק במה שצריך את הכאן ועכשיו שלי.

אני לא יודעת איזו אמא אני אהיה.

יהיו כל כך הרבה דברים שאצטרך ללמד אותה.

איך לעמוד על שלה. איך לסלוח ומתי. ומתי גם לא. למי להיות נחמדה ולמי בכלל לא. איך להתגבר על פגיעות וכאבים מאנשים אחרים. מילדים. איך להאמין בעצמה ולהעריך את עצמה, ולבנות לעצמה מקום בעולם. ולהגדיר את הפינות שלה ולמצוא את נטיות הלב שלה. איך לחמול. איך ומה להעריך. על מה להתעקש ועל מה לוותר. איך להתגבר על שברון לב, ועל בדידות, ועל קושי.

הכל רחוק ועוד לפני אבל זה בדיוק הצעד הבא. אם (חמסה) ההמשך יהיה תקין והלידה תעבור בשלום, כמובן. ועד אז, מחכים, ומקווים, ושרים אליה ומלטפים את הבטן ומדברים אליה ומקווים ומצפים ומקווים.