התאכזבתי ממנו, ליתר דיוק-התאכזבתי מעצמי.
לפני שהוא בא העברתי בראש סיטואציות מפה ועד ירושלים, על איך שהוא יראה אותי באמת בפעם הראשונה והוא יזדעזע ממני, אפילו יפחד – כי לא ראה את הצד הזה מעולם.
זה עצוב שגם כשרציתי להראות לו, ורציתי שידע מה קורה שם בפנים לא הצלחתי. זה כבר הפך להיות אינסטינקט טבעי המגננה הזאת. אבל אולי עדיף ככה, לפחות נמנע ממקומות לא רצויים. אני חושבת.
העניין הוא שאחרי הכל- זה באשמתו, הוא זה עם הגנים הדפוקים והחינוך הבלתי נראה של "להשאיר הכל בפנים". באמת חשבתי שאני מסוגלת ליותר מזה, שאני יכולה להתגבר על הדחפים המטומטמים...
ובכלל, כל העניין הזה התחיל מדחף אחד גדול.
תוסיפו "אימפולסיבית" לרשימה של הדברים שצריך להיפתר מהם (אני חוששת שכבר אין מקום).
אם הם באמת חושבים שאני אשרוד עוד חודש של הגהנום הזה שרק הולך ומחמיר מיום ליום הם טועים ובגדול. רק שאין לי מה לעשות נגד זה. אני מתפרקת, ואף אחד לא רואה את זה. יופי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
