העייפות שלי גוררת מחשבות, המחשבות שלי גוררות עצבות, העצבות הזאת גורמות לי לנוח בעצמי, כשאני נחה בעצמי הכל שקט סביבי, כשהכל שקט סביבי, כל רעש קטן נשמע כמו מלחמת עולם, ואז אני מרגישה ייסורי מצפון על העצבים שהגוף שלי שולח שמנסים לגעת בי.
קבענו למחר.
אני רוצה לשכב איתו. אכאב לי אם התמונה לא תהיה מושלמת. אישה לבנבנה ורזונת, שדיים עדינים ועור ברווז. אני רוצה לשכב איתו. אולי בגלל שהחרמנות שלי מייחלת לדוק עבה וארוך שיתקע בי, או שאני באמת רוצה לחוות אינטימיות עם בן-אדם אינטימי.
גלולות. קונדומים, מתי? גניקולוג? אימא? כוסעמק. למה יש הורים?
הא, שלא יהיה אבק, וכסף.
אני חושבת שאני מפחדת מדוקים. אני מפחדת לרדת לך ליאור, אני מפחדת לגעת בדוק שלך (אני אומרת דוק כי המילים המיניות של השפה העברית כל כך לא סקסיות).
בא לי לראות צורות והרבה צבעים. לעצום עיניים ולראות ספינות ושמיים והרבה חיוכים בכל צבע שקיים. פשוט לא להיות. נכון תמיד הרגשתי שאני מחכה למשהו בלתי נודע? אני חושבת שאני תמיד חיכיתי לצורות ולצבעים.
בא לי להוציא את זה מפרופורציות ולהיות הכי עמוקה ודרמטית שיש, אבל אני מנסה להיות יותר שטחית וקולית, לא יודעת למה, אולי כי ככה צריך, אולי כי למדתי לשלוט בי.
אני שומעת שירים שלי הביטלס עכשיו, השירים שלהם יהיו בצורות ובצבעים שלי, בעולם שלי.
היום דיברתי עם מישהו שמטריד אותי כבר הרבה זמן בהודעות קצרות, אמרתי לו שיש לי חבר ואמרתי ליאור בן שחר, המשכנו לדבר כרגיל ואז הוא שלח הודעה לא קשורה 'רצח'. חבל שלא שמרתי את זה, הייתם פשוט עם פה פעור.
אני פונה אל אנשים שמראש סילקתי, שעם כל הכנות, לא נראה לי שבאמת רציתי לסלק.
לא מעניין אותי תגובות, רק שיקשיבו לשטויות שלי.
לדוגמה, ברגעים כאלה, ממש בא לי סמים כימים.
אם ההרגשה יותר טובה מהמוסיקה של הביטלס אז אני רוצה את זה.
יותר מסקס, מהכל נראה לי.
זה אגואיסטי כל כך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
