המשך

היום חזרתי לבית הספר. אלוהים אדירים זה היה היום הכי מוזר בחיי! דבר ראשון, לא ישנתי כמעט חצי לילה, כנראה מהתרגשות לחזור למקום שלא הייתי בו הרבה זמן, ועכשיו אני חוזרת וצריכה להמשיך כרגיל עם הזרם ולהתעדכן בכל הדברים החדשים שקרו, להתרגל לראות את עומר ודנה ביחד ושלא לדבר על זה שלא השלמתי את כל ערמת השיעורים.

אבל זה לא רק זה. זה גם הטירוף של אבא שלי פתאום לנסוע ללונדון! אנגליה! אירופה! אלפי קילומטרים מחוץ לישראל! מה כל כך נורא בלעבוד במשרד בארץ, הא?! אם זה כל כך נוראי אז אפשר לחפש מקום עבודה אחר או לבקש משרד חדש, לא לעבור לאנגליה/לונדון בשביל זה! אבל אין מה לעשות, אבא עקשן בקשר לעבור ללונדון והוא אומר שהוא ירוויח שם הרבה, הרבה יותר מאשר שהוא הרוויח בארץ ושזה לטובתנו, אבל אני לא מבינה איך זה לטובתי אם אני עכשיו צריכה לעזוב את הבית שלי מאז ומתמיד?! את השכונה שבה גדלתי כל חיי?! וכמובן, כמובן, את החברים שלי שרכשתי במהלך השנים?! 

אז כל המחשבות האלה הצטברו לי בלילה אחד לפני יומי הראשון שלי לבית הספר, לאחר "חופשת" ההחלמה הארוכה הזו ונרדמתי בסביבות השעה 3. היה לי קשה לפקוח את העיניים בבוקר, אבל עצם המחשבה שזהו יהיה יומי הראשון בבית הספר לאחר כל כך הרבה זמן גרמה לי לקום מהר מהמיטה ולהתחיל להתארגן לבית הספר. יצאתי מהבית דיי מוקדם ולא באתי באיחור לשיעור הראשון, משהו שמאוד מאוד לא מתאים לי! אני מאחרת כרונית.  

כשנעמדתי בפתח הכיתה העליתי חיוך ענקי של שמחה והתרגשות, אך הילדים דיברו ביניהם, לא שמו לב שאני עומדת שם עם חיוך מטופש על פניי. לפתע התחלתי לפתח רגשות חיוביות בקשר לנסיעה ללונדון. הדר לפתע שמה לב אליי וקראה לי, "היי! ג'ניפר! בואי, בואי!", באתי אליה, עם חיוך, אבל לא אותו החיוך של שמחה והתרגשות, כי למה בעצם ציפיתי? בית הספר הריי אותו הדבר, החברה אותה החברה, מקום אותו מקום, אווירה אותה אווירה, שום דבר לא השתנה. חוץ מהעובדה שהבנאדם שאני הכי הכי אוהבת לא שייך לי, אלא למישהי אחרת.

הדר הייתה עם מאי, נטע ואיילה. "היי", אמרתי בחיוך.

  "היי ג'ניפר! מה שלומך?"

    "בסדר. מה שלומכן?"

  "בסדר, שום דבר מיוחד," ענתה נטע, "סתם דיברנו על האח החתיך של עומר".

האח החתיך של עומר? הן מדברות על יובל? מתי הן ראו אותו? לא סיפרתי לאף אחד על יובל. על זה שאני בקשר איתו. טוב, קצת בקשר איתו.

  "איזה אח חתיך?" שאלתי בתמימות, אני לא רוצה להגיד להן שאני מכירה אותו. אני לא במצב רוח של ריכולים ואם זיכרוני אינו מטעני, אני חושבת שגם עומר לא יודע שאני ויובל בקשר. אני לא רוצה שכל בית הספר ישמע על זה.

   "לא יודעת איך קוראים לו. נראה לי הוא האח האמצעי שלהם. הוא לא נראה לי מבוגר ממש."

   "הוא הסיע היום את עומר ודנה במכונית שלו," אמרה איילה.

      "אה," אמרתי, במעט אכזבה ועצב, "נחמד. יש להם אוטו יפה?"

   "למי איכפת מהאוטו, ראית את יובל? הוא חתיך עולמי. איי, איי, מה הייתי עושה לו"

       "מה באמת היית עושה לו?" אמרה הדר בעוקצניות.

איילה הסתכלה עליה במבט מאיים ואז חזרה להסתכל על הציפורניים שלה, "עיניים...", היא אמרה בשקט.

   "ככה חשבתי," אמרה הדר במעט סיפוק וגיחוך.

       "מגניב. אז, אני הולכת רגע לשירותים," לא יכולתי יותר להישאר שם. יצאתי מהדלת קצת במהירות. הלכתי לשירותים לא כי הייתי צריכה אלא כי רציתי להיות קצת לבד. בלי שאנשים יציקו לי. פתחתי את דלת השירותים וראיתי את דנה. היא עמדה מול אחת המראות שמעל הכיורים וסידרה את האיפור שלה בעיניים. הסתכלתי עליה. נדמה לי שהיה לי מבט שנאה ועצב בעיניים. היא לא הסתכלה עליי פעם אחת. פעם אחת. נכנסתי לשירותים ושטפתי את הידיים. מדיי פעם הסתכלתי עליה. שנאתי אותה. למה. למה היא יפה. למה יש לה את יובל. למה היא לא מסתכלת עלי? אפילו לשנייה תמימה? למה כולם כל כך אוהבים אותה?

שטפתי את המים על הידיים עם נייר טואלט מאחד התאים של השירותים. כשיצאתי היא כבר הייתה בדלת ויצאה. יצאתי אחריה. ראיתי פתאום את עומר. הוא בא לקרתה. הם התחבקו. הלכתי לכיוון השני מדנה ועומר. הייתי עם הגב אליהם. אני שונאת את דנה. אני שונאת את עומר. אני שונאת אותם. אני שונאת אותם עד שזה כל כך כואב לי בלב. אני כבר רוצה שיעבור חודש. אני כבר רוצה לנסוע ללונדון. אני רוצה לעוף מפה. לא לראות את עומר ודנה יותר לעולם. לחתוך אותו מהחיים שלי. לסגור את הכאב הזה הכאב הזה הכאב הזה.

אני כבר לא יכולה לחכות לנסוע ללונדון. שהחודש יעבור מהר. בבקשה.

בבקשה.

בבקשה.