לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


Avatarכינוי: 

בן: 49

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2009    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

עץ נופל ביער לא משמיע קול - במיוחד אם הוא נופל עליך


אחרי תקופה של מספר חודשים בהם כתבתי לכם על כל החידושים הטכנולוגים והאינטרנטיים.
אחרי כתיבת מקבילה פה, בקפה ובבלוג פרטי - על מנת שלא יהיה ספק שתמצאו חומר כזה כשתחפשו אותו.
קיבלתי לפתע הודעה בקפה מצעיר מעצבן שהתחיל אחרי לעשות משהו דומה ומציע לי להצטרף אליו.
הכעיס אותי.
ואז....
הגענו לסוף.
סוף החודש התשיעי, היום האחרון של שבוע 42 ואחרי 24 שעות, בלי באוור וחבריו, הגיח לאויר העולם בן מספר 2.
שבוע ראשון, האם בבי"ח ואני עם בן מס.1 והחותנת בבית (הטירוף חוגג).
שבוע שני ושלישי - האם והבן שבים הביתה, האמא שלה חוזרת לביתה, ברית מצויינת (אצל גונן כמובן), ההורים של האם יוצאים שעה לפני האירוע לנסיעה של חצי שעה על למקום ומצליחים בכל זאת להגיע רק שעה אחרי הטקס (שעתיים נסיעה).
בסוף השבוע השלישי אני מותקף ע"י אבנים בכליות ומגלה שאני הבעלים הגאה של 5 אבנים.
בשבוע הרביעי - בן מס. 1 עדיין בחופש מהגן ואני חוזר לעבודה = האם ושני הבנים נוסעים להורים שלה, הרחק הרחק.
באמצע השבוע עוד שני התקפים שולחים אותי באמבולנס לבי"ח שם אני מעביר את הזמן עם פטידין (סבבה לגמרי) ומורפין (לא סבבה בכלל - מסתבר שיש אנשים שמורפין לא כל כך משפיע עליהם, ממש לא כיף לגלות שאתה בקבוצה הזאת כשאתה בצירים).
בסוף אותו שבוע ניתוח חירום שמותיר אותי עם צינורית פלסטיק בגוף וסבל שעתי שממשיך עד לרגעים אלו.
עוד שבוע בבית כמה ימים בעבודה ושוב בבית, הפעם חופש.
ומה פה - כלום.
אין הודעות, אין מיילים, אין לאן נעלמת, אין יא בן זונה תמשיך לכתוב, אין כלום.
כמו שדבורית כתבה פה - אנשים כבר לא נפרדים ועוד יותר, כבר לא ממש מתחברים.

אז אתם מוזמנים לראות פליקרים חדשים שלי.
לראות קצת תמונות של בן מספר 2.
ולקרא פה, הרבה פחות מפעם גם עלי וגם על טכנולוגיה.

אני, שמחר עובר ריסוק.
נכתב על ידי , 13/10/2007 20:44   בקטגוריות בלוגים, בלוגרים, אהבה ויחסים, אקטואליה, אופטימי, פסימי, שחרור קיטור  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הבלוג של דנה מודן


קראתי אצל וולוט על הבלוג של דנה ספקטור.
לא הייתי בטוח במאה אחוזים אז נכנסתי וכן.
את ספקטור אני לא יודע כל כך איך לאכול, אולי עם הזמן אני אכיר אותה יותר.
בסה"כ היא חברה של אריאלה אז יש לה כבר צד חיובי (כלומר מלבד לשנינות אין קץ).

אבל אני רוצה בלוג של דנה מודן.
גם שנונה, גם כותבת נפלא, גם שנונה.
דנה,
אני פונה לחדרי הלב שלך.
תפתחי בלוג.
בבקשה ?
נכתב על ידי , 16/5/2007 21:42   בקטגוריות סלבריטיז, דנה מודן, בלוגים, בלוגרים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מונולוגים מה(אוטו)בוס


בעקבות פוסט של ברכה, החלטתי להתחיל פרוייקט קצר,
הרעיון - עליכם לכתוב על חוויות עבר שחוויתם באוטובוס ולהעביר את המשימה לחמישה אחרים שיכתבו גם הם.
כל אחד יצור קישור לפוסט שלפניו ולפוסט הזה.




אתחיל...

הדייט
בתקופת התיכון יצאתי הרבה, באחת הפעמים החלטתי לקחת סיכון משמעותי ולצאת "בסתר" עם אחותו הקטנה של מי שאפשר לדמות אותו לקוורטרבק של השכבה.
במהלך ההדייט כבר היה ברור שזה לא זה (הבחורה קצת ערסית) ודי מהר החלטנו לצאת חזרה.
בדרך מת"א התיישבנו לנו באחורי האוטובוס ברביעיית המושבים המרווחים (אלה שמולם כסאות בכיוון ההפוך לכיוון הנסיעה) עם הרגליים, כמובן, על המושבים שממול.
באחת מהתחנות עלו שלושה נערים ערסים כבדים עם חכות וכמה דגים שדגו.
התיישבו במושב האחורי והתחילו לעשות רעש ולהציק.
התעלמנו, ביקשנו שירגעו ואז הם החליטו לזרוק עלינו דג (שעדיין מחובר לחכה).
הדג התעופף לו אל בין רגליה הפשוקות של הדייט שלי שהחליטה שמספיק לה.
היא קמה, צעדה למושב האחורי ופיצצה בסטירות וכאפות את זה שזרק.
אני לא מדבר על סטירות נשיות, אני מדבר על מהלומות גבריות, משהו שאם אני הייתי עושה הייתי צריך להתמודד עם כל השלושה.
אחרי המהלומות שלה, גם ההצקות מאחור הפסיקו אבל בעיקר הם עכשיו היו עסוקים (השניים ש"שרדו") לצחוק על זה שחטף והוא, היה עסוק בלמצוא תירוצים מדוע חטף כמו ילדה קטנה.
אני כבר הייתי בטוח שהיא לא בדיוק הטיפוס שלי.

אגרוף במשקל כבד
יום שישי, לא האחרון, אחד ממש ממש מזמן, אני ואג€™ באלנבי בדרך לתחנת האוטובוס כדי לנסוע הביתה.
הרחוב פקוק מאד, עמוס, עמוס. במרחק 100-150 מטרים אנחנו רואים את האוטובוס עוצר בתחנה שלנו,
האוטובוס מלא אנשים, התחנה מלאה אנשים, הרחוב עמוס ולא זז,
האצנו פעמינו אבל לא דפקנו ריצה.
איך שאני מגיע עם הרגל לעלות על המדרגה של האוטובוס, הוא סוגר את הדלת.
אני דופק לנהג על הדלת... אין תגובה.
אני קורא לו... אין תגובה.
האוטובוס לא ממש מתקדם (בגלל הפקק) והנהג מתעלם מסתכל קדימה ולא פותח את הדלת.
אנשים בפנים מבקשים ממנו והוא לא פותח.
התחממתי, קצת יותר מדי.
ובאיזו שהיא הזיה שאני הולך לשבור לו את החלון של דלת האוטובוס (שאלוהים יודע למה זה היה מועיל וכמה גרוע זה היה נגמר),
אני עושה רגל ציר ושולח את אגרוף ימין בחוזקה לתוך החלון.
אפילו צליל מרשים לא יצא מהמכה.
אוטובוס 1 השעם 0.
לא עוברות 5 דקות ומגיע לו קו נוסף כמעט ריק לגמרי (כי כולם עולים על הראשון),
בנתיים הכאבים ביד הולכים וגוברים, לאג€™ לא אמרתי על זה כלום כדי לא לצאת עוד יותר טמבל.
בזמן הנסיעה אני מנסה להשאר רגוע ולהתנהג רגיל, למרות שהיד מנתפחת.
איפה שהוא בדרום ת"א, אני מאבד את ההכרה, מסתבר שקצת מחרחר, משהו סטייל אפילפטי.
אג€™ לידי נקרע מצחוק, הוא ושתי בנות שישבו מאחורינו.
אחרי כדקה אני מתעורר, מסתכל לאג€™ שנראה מאוד משועשע ואומר לו "התעלפתי".
לוקחות שניה ורבע לאג€™ להבין שלא עשיתי את עצמי ולראות שאני לבן כמו סיד.
אצלי עברה המתקפה והתחלתי להרגיש יותר טוב.
אג€™ נלחץ מאד ורצה שאולי נרד מייד, שכנעתי אותו שנשאר.
בשבוע וחצי שאחרי האירוע הייתי צריך להרגיע אותו מרגשות האשם שתקפו אותו על כך שיכולתי למות בזמן שהוא מת מצחוק.
לזכותו יאמר שלפני שנסענו לת"א אמרתי לו שיש לי איזה קטע קומי חדש (היינו סטנדאפיסטים) שאני חייב להראות לו אבל אח"כ,
לא ליד כולם.

חייל מתאבד
קורס מ"כים, אני יוצא הביתה ליציאה לא מסודרת, רק לשישי.
שבת בלילה, עולה על אוטובוס בתחנה הישנה של ת"א לכיוון צפון, חזרה לשטח אש.
אוטובוס כמעט ריק, אני, מישהו מהגדוד ועוד 2-3 אנשים.
אנחנו מתיישבים במושב ליד הדלת האחורית, הוא ליד החלון אני במעבר, נשקים בין הרגליים.
הקו ממשיך להיות ריק.
אחרי כמה תחנות עולה ערבי ומתיישב משמאל לנו,
את כל האוטובוס יש לו, אבל הוא... לידנו.
סבבה.
יש לו שקית חשודה ששם בין הרגלים.
סבבה.
פתאום הוא מתחיל להתפלל,
אללה הוא אכבר, אללה פה, אללה שם, יהי שם אללה מ...
פחדנו.
מאד פחדנו.
אנחנו מחליטים בינינו שהוא מסוכן לנו.
המחסנית כבר היתה בנשק, דרכתי ושמתי את הנשק על הרגלים לכיוון ה"עוין".
נשבעתי לעצמי שאם הוא מקרב לשקית, אני יורה.
למזלי הגדול, הוא לא.
למזלי.

אני מעביר את השרביט לכותבות האהובות עלי:
דודה מלכה (ליאת) - מקפיאה את הבמיה, שלא יחסר בעונה
אריאלה רביב - לשאוף לנשוף
חבצלת - היד שמנענעת את העריסה
דוליק - המכשפיה
הזויה - בנויה לתלפיות

סעו בבטחה.
נכתב על ידי , 15/4/2007 08:05   בקטגוריות אוטובוס, בלוגים, החיים, הרהורים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ציצים - תמונות - ברכה - טלויזיה - ונזלת ?


קראתי היום את הפוסט הכתוב כל כך נפלא של הזויה,

אחרי פוסט לא פחות טוב שכתבה על אונס ופדופיליה.

בו היא כותבת דרך חברה על סוגיית הגוף נפש / פלסטיקה מתקנת.

אז מצד אחד יש את אלו שהניתוח (הגדלת חזה) אכן עשה את ההבדל והביא עימו את הבטחון העצמי שהיה חסר.

ומצד שני יש את אלו שהדיכאון / חוסר ביטחון וכו' נשאר.

יש מקרים שהמנתח מקבל חוות דעת פסיכולוג שאכן יהיה מהפך.

ויש מקרים שבהם הוא לא, או שהוא מקבל חוות דעת כזו שרק יוצאת ידי חובה.

 

אני אישית אוהב ציצים מכל הגדלים, גדולים אכן תופסים תשומת לב אבל קטנים הם לא פחות כיפיים.

אני אוהב את החזיות כותנה היפות שיש לציצים קטנים.

או את העובדה שהן יכולות ללכת בלי חזיה ועם שמלות או חולצות סקסיות בטירוף.

דברים שחזה גדול פשוט לא בנוי אליו.

 

אני הייתי משקיע את ה 20K בטיפול ולא בשתלים, אבל אם היא תצא מהעניין עם חזה ועם חזון אז סבבה.

מחזיק לה אצבעות.

 


 

בנושא אחר,

עיצבתי פה קצת את המקון אז אני מקווה שאתם נהנים,

יש קצת תמונות בשבילכם בפליקר משמאל.

 


 

אני בדיליי של שלושה פוסטים אצל מלכה,

מהתמונות ראיתי שהיתה או נמצאת באיטליה,

אז אחרי פוסט משובח על ההתקרבות אל התא המשפחתי של הבנזוג (שמסתבר שיש לו בת 3)

היה אחד שחייכתי את כולו כאילו היה הפרק האחרון של מסודרים (וחיוך אצלי זה התפקעות מצחוק אצל בני אנוש)

ויומולדת ? כי הגיל בבלוג לא השתנה מאתמול להיום (עדיין 34), ובכל זאת זה מסביר טיול לרומא באמצע החיים.

לא שצריך הסבר, אבל זה די מעודד את אלו שנשארו מאחור.

 


 

נמלטים עונה 2 פרק 19

אז אני חושב שלא יעזור כלום ופרננדו סוקרה (אמאורי נולסקו) חתיך יותר מהנמלט שלנו מייקל סקופילד עם השם הכי מסובך שקיים וונטוורף מילר.

לסיום העונה עוד 3 פרקים והגיע הזמן שזהמסטיק הזה יגמר.

כי זה מספיק, מספיק ודי.

מחר LOST חדש !!! (שלא כמו HEROS)

שהבטיחו שהם יותר לא יוצאים לחופש אחרי שדפקו ברז של חודשיים פלוס בדצמבר.

 


 

כשהגעתי היום לבית גיליתי כי היום בבוקר, האם המלכה מלאה את הבן מנזיל מנחיל ימין עם מעט דם.

הכל סבבה, חוץ מזה שכשהוא חזר מהגן המצב נשאר זהה.

שיחה לרופא שהלחיץ ללכת מייד לאאג (לא לחכות למחר)

והגעה זריזה שלי לרופא שאמר שאין כלום בנחיר (עיין ערך חפץ זר) וזאת כנראה דלקת.

אז לא התחשק לי להתחיל ללמוד 7 שנים פלוס התמחות פלוס נסיון.

אבל נזלת שמופיעה בין לילה, מלווה בדימום, רק בנחיר אחד, דלקת ???

אז לקחנו את הטיפות ונחכה 3 ימים ומי יודע ?

אולי הוא צודק.

 

 

נכתב על ידי , 22/3/2007 00:28   בקטגוריות החיים, בלוגים, סדרות, נזלת., ציצים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , תרשו לי להעיר , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להשעם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על השעם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)