| 1/2008
הרהורים
הדולר יורד, חצה אתמול את שער 3.8 בדרכו מטה, וכולם בפאניקה (בחדשות לפחות).
אני לא מבין גדול בכלכלה אבל זה לא אמור להיות דבר טוב ?
כלומר, המטבע המקומי שלך מתחזק מול מטבע חוץ.
יש לך יכולת קניה טובה יותר.
במדינה מטומטמת שמבצעת עסקים מקומיים ע"פ דולר (קניה דירה, מכירת דירה) ולא ע"פ המטבע המקומי מגיע לאנשים שיכנסו לפאניקה.
בן מספר אחד מדבר כבר משפטים ארוכים והכי טוב, הוא מתחיל לפתח הומור ולהבין הומור.
שלשום הוא קרע אותי מצחוק כהתפשט לפני המקלחת.
הוא נשאר בבגד גוף לבן, הסתכל מטה על עצמו,חשב, הושיט ידיים מעלה, קפץ וקרא בשמחה "אני גלידה וניל! אני גלידה וניל!"
בן מספר שתיים חולה במחלות שונות כבר שבוע שלישי, האם מותשת, כמעט לא עוצמת עין כל הלילה וכשזה קורה, אז זה על הכורסא בסלון.
אני עוזר בסופי שבוע (לוקח את הילדים כדי שתוכל להשלים שעות שינה), אבל עדיין הייתי שמח שיבריא ולראות אותה שלמה.
ביום ההולדת, היה לי יום רגיל.
הלכתי לעבודה, עבדתי מלא מלא, הגעתי הביתה, האם לקחה את בן מספר שתיים לרופא והייתי עצוב (זה שלא קיבלתי ממכם איחולי מזל טוב לא ממש הוסיף).
עצוב שלא ציינתי את האירוע במשהו.
כך ששמחתי מאד כשגיליתי שאמא שלי הגיע עם בלונים ועוגה ושהאם ארגנה אותה לשמור על הבנים כדי שנוכל לצאת למסעדה.
כי זה לא בשביל האוכל, זה עבור האירוע.
| |
עדכון מחלה
טוב, עזבתי אתכם בפעם האחרונה לפני ריסוק ונעלמתי.
ואתם נורא, אבל ממש נורא, מודאגים.
אבל זו היתה תקופה לא משהו ולכן לא ממש היה לי חשק לכתוב פה.
למי שבאמת מתעניין.
על קצה המזלג... (למרות שזה לא נראה כך, זה ממש הקצה)
הריסוק הראשון היה ולא היה.
כלומר באתי, פקידות וכו’.
"למה אין לך את זה ? ואת זה ? ואת זה ? אוף XXX לכל המוזמנים להיום חסרים דברים. טוב בוא נוציא לך דם..."
האחות פיצצה לי את הוריד ב"הפוך של המרפק" ובגב הכף יד.
ולמרות שניסיתי להיות קול... הבהלה שלה וה..."וואי אני לא מאמינה זה התפוצץ לי !!! קצת גרמו לי להחוויר.
כל זה נגמר ברופא שיצא ואמר "אופס, המכונה התקלקלה, תזומנו שוב בעוד כמה שבועות, סליחה".
בפעם השניה היה קצר פשוט וטוב.
הריסוק מתבצע מבחוץ, ומקבלים טישטוש.
בזמן שחיכיתי מחוץ לחדר ניתוח/ריסוק שמעתי את המכונה כותשת את הבחור שנכנס לפני.
ואז כשיצא ראיתי שהוא ער !
אני נשכבתי על מיטת הריסוקים, המרדימה אמרה לרופא שהיא מתחילה, הרופא אמר לי שאני יכול לעצום עיניים.
וזהו.
התעוררתי אחרי, כשאחות גוערת באבא שלי שהוא לידי כדי שאני אתעורר ולא כדי שאמשיך לישון.
קדימה, צריך ללכת הביתה.
ואח"כ אבא נגער ע"י הד"ר שאסור לצלם.
אחרי זה הרבה מלחמות שיגמרו לי כבר את הטיפול (כי זה כואב ומציק ונורא).
הזמנה לטיפול לא נכון, ללא הרדמה.
כשהבנתי שמשהו לא בסדר בדיוק לפני, כשאני כבר ערום, מוכן, ומגישים לי את מסמכי הויתור לחתימה.
סירבתי.
שתדעו לכם שזה מצריך המון כח לסרב לרופא בכיר בסיטואציה הזאת.
בדיעבד צדקתי, אם ההליך היה מתרחש, אני הייתי מאושפז כבר באותו היום עם כליה סתומה.
שוב מלחמות, שוב בדיקות לפני ניתוח.
בפעם הניתוח עבר בשלום,
ניקו לי איזה רבע מבחנה של אבנים, פלוס אוברול כליה כללי.
מסתבר שהדבר הכי כואב בכל הסיפור הזה היה לשכב אחרי הניתוח, על הגב, 48 שעות.
כל הגוף נהיה כואב, נתפסו לי שרירים ברגליים לאיזה שבוע אחרי.
אה, והיו לנו (הינו שלושה בחדר) שתי אחיות מתלמדות, צעירות, רוסיות.
שאחת עוד לא התרגלה לרעיון שמחליפים בגדים למדים של בי"ח.
מה שאומר אם את מסתובבת עם הלבשה תחתונה כהה / חוטיני / סקסית...
זה די בולט מתחת למדים הלבנים של בית החולים.
עכשיו (אחרי שהשתנתי עוד איזה 10-15 אבנים קטנות) אני כמו חדש, רק שצריך לשתות מליון מים.
זהו, הפרק הזה נגמר.
אני מקווה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
