עולים מדרגה, מטפסים שלב, מתקדמים הלאה.
לפני כחודש סיימתי את החיים הישנים שלי,
הסתיימה התקופה היפה, התקופה הכואבת.
בעוד חודש בערך יתחילו החיים החדשים.
אני והעולם. לא לבד, אבל כמעט.
ההתמודדות התחילה. עוד לפני ששמתי לב.
המציאות התחילה בקטן,
העניין שהכי הפחיד אותי כל הזמן בא אלי בבום- לחץ.
זה משתק, זה הורס, זה כואב ומכאיב.
פרפקציוניזם, לא לאכזב אף אחד, להנות מכל העולמות.
לא ישנה טוב, לא אוכלת טוב, לא עומדת בזמנים.
והנה זה פורץ..
כאילו דמות אחרת מתפרצת מתוכך.
את פוגעת בכל היקרים לך, וגם בכל השאר.
את מעירה, צועקת, בוכה.
ואנשים מתחילים להתרחק.
רק כשאת מגיעה הביתה, לשקט שלך, שאת כ"כ רגילה,
רק אז את מבינה ואת מחליטה לנסות לשמור את המפלצת בפנים.
את לא תהיי מושלמת, את לא תמיד תקומי בזמן ואת תאחרי לפעמים,
את לא תעשי את כל מה שציפו ממך ולא תעני על כל הדרישות,
את לא תספיקי לחשוב מה כולם חושבים עליך ומה הם רוצים ממך בעצם,
אבל את תהיי שמחה ומאושרת, וכל אלו שמסביבך, גם הם יהיו מאושרים.
זה מה שחשוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
