בתחילת דרכי בבלוגוספירה אי אז לפני יותר מעשור (давно и не правда ובתעתיק פונטי davno i ne pravda, דהיינו, זה היה מזמן ולא נכון, כמימרה המזרח-אירופית העממית החביבה עליי) העליתי את הרשימה הזו על חווית האשפוז הכפוי שעברתי בגיל 18 ומחצה על רקע שירותי הצבאי המיועד אשר מטעמים מובנים מאליהם כמובן לא התממש לבסוף מעולם אלא הופטרתי אחר כבוד מן החובה למדינתי תוך הכרזתי כבלתי כשירה מבחינה רפואית באורח תמידי וקבוע, מה שמכונה פרופיל 21. אמנם במסגרת זאת מסרתי דיווח דחוס ויבש יחסית של ריכוז הזוועות העיקריות שזימן לי אותו מצב רפואי, שמהותו המדויקת נותרה עלומה עד היום הן לי עצמי והן בפרט וביתר שאת לכל אותם רופאים שטיפלו בי, במידת הצלחה וכשרון מסופקים למדי, מי פחות ומי עוד הרבה מתחת לכך; עם זאת, רבים עוד יותר הם הפרטים שטרם העליתי עד היום על הכתב ואולי הגיעה העת סוף סוף להתחיל במלאכת השלמת החסר, עד כמה שיעלה בידי.

לבית החולים הגעתי מלווה באמא שלי, במורה שלי לגיטרה ורעייתו, שהיתה למעשה אשתו השנייה והיה לה בן מתבגר מנישואים קודמים, שהיה לו שם תנ"כי יפה וחביב אבל הוא העדיף להתקרא בכינוי מקוצר ובעל ניחוח ערסי משהו של שם תנ"כי אחר חביב הרבה פחות. שלושתם התגוררו ביישוב קהילתי דתי במרכז הארץ, קרוב למודיעין, ומוקדם יותר באותו יום הוא - כלומר המורה - אסף אותי מן הבית עם הגיטרה שלי ואולי גם תיק עם כמה חפצים אישיים והסיע אותי, דרך כביש 443 המתפתל בינות הררי טרשים קרחים וכפרים ערבים בשטח כבוש שחלקו הופקע מידיים פלשתיניות פרטיות, כפי שלמדתי שנים מאוחר יותר בקורסים על חוקה, מנהל ציבורי ומשפט בינלאומי, אל ביתם הדו קומתי הממוסגר בגינת נוי, ככל הנראה במחשבה שאולי האווירה הכפרית תביא לנפשי מרגוע וצלילות שכבר ניכר היה בבירור כי חסרו לה מאוד באותו זמן. אלא שהתוכנית למרבה הצער לא צלחה ואני המשכתי להתרוצץ בתזזיתיות מהכא להתם ולברבר ללא תכלית ופשר בצל קורתם וגם בחוץ כשיצאנו לטיול רגלי ברחבי היישוב, ולכן כשהמבוגרים נדברו ביניהם שוב (איני זוכרת אם אמא שלי היא שהתקשרה אליהם או שמא להיפך) הוחלט להחזיר אותי הביתה ומשלא רציתי לעלות אמרה אמא שלי למורה שייסע לבית החולים, שהיה למעשה במרחק של לא יותר מחמש דקות נסיעה, כמה נוח.

הוכנסתי לחדר הרופאה לבדי תחילה, והיא שאלה אותי אם אני יודעת איפה אני נמצאת ועניתי שכן, בבית משוגעים, תוך צחקוק עצבני. היא המשיכה ושאלה לשלומי, ואמרתי שאני מרגישה שאני נקרעת בין שני מחנות סותרים, כשהצבא נמצא בצד אחד, ופחות או יותר כל היתר בצד השני. אחרי כן אני רק זוכרת את עצמי ממתינה בחוץ כשמולי יושבת אשת המורה ומליטה את פניה בידיה, כנראה בזמן שאמא שלי והמורה המשיכו לשוחח עם הרופאה ולתאר את שפל המדרגה אליו הגעתי, או למצער את הביטויים החיצוניים שלו, שיש להודות בכנות שלא היו מראה מלבב במיוחד (מעברים קיצוניים בין מצבי רוח, צחוק היסטרי מוגזם ובכי בלתי נשלט, התבטאויות עולבות ללא רחם, חורי זיכרון, חוסר יכולת לתפקד ולהשלים פעולות פשוטות כמו, נניח, להתלבש מכף רגל עד ראש בבגדים שאינם פיג'מה או טריינינג ולצאת אל העיר לרכוש מוצר מדף פלוני כפי שנתבקשתי). אני גם זוכרת את הרופאה יוצאת לפרקים מחדרה ומהלכת בצעד נמרץ ובגו מתוח כמו חיילת במסדר צבאי, וגם משוחחת ארוכות בטלפון, עם מי שאני יכולה רק לשער בדיעבד כי היה לא אחר מאשר הפסיכיאטר המחוזי, וזאת לצורך הוצאת הצו, מכיוון שכבר הייתי בגירה כך שאמא שלי לבדה כבר לא היתה מוסמכת "להחליט עליי" כמו שאומרים הילדים היום.

כנראה שכל התהליך נמשך שעות ארוכות כי כשהובלתי לבסוף אל מה שתהיה מיטתי בשבועות הארוכים והמרים שלאחר מכן על ידי זוג מתמחים או סטודנטים לרפואה צעירים, הוא ג'ינג'י ממושקף והיא ברונטית נאה ודקיקה שהזכירה לי את אוליב אויל זוגתו של פופאי המלח, האיר כבר הבוקר. הם השכיבו אותי על המיטה על גחוני, הפשילו את מכנסיי ונעצו לתוך עכוזי בעדינות מופתית שהפתיעה והפליאה אותי על רקע כל יתר המתרחש, כמו גם העובדה שאך שעה קלה מוקדם יותר כשניסיתי לקום ולהימלט עטו עליי אנשי צוות מכל עבר ואח רחמן גדל מימדים בשם האני ריסן אותי בשתי זרועות כבדות ושעירות שבאחת מהן נעצתי את שיניי בכל הכוח שהצלחתי לגייס, ללא הועיל כמובן, כך שכאשר המזרק פגש את פלח ישבני לא באמת ניסיתי להתנגד עוד, ועדיין הג'ינג'י הממושקף סינן בנביחה ארסית משהו איזה משפט קצר ברוסית לעברה של אוליב אויל מיודעתנו שממנו הצלחתי לקלוט רק את המילה "דוברה" כלומר טוב, נדמה לי שזה היה כחלק מ"דוברה אוטרה", כלומר בוקר טוב, כמעין קריאת השכמה כזו, שבאה לאמור: תתחילי להבין ולהפנים איפה את, כלומר אני, לא אוליב, נמצאת, על כל המשתמע מכך.

(המשך יבוא?)