אני יוצאת מגדרי למענך
בניסיון לשמח אותך
אבל מיטב היכולת שלי אינה מספיק טובה בשבילך
את תמיד זוכרת את הנשיקה או המחמאה או החיבוק שלא ניתנו
ולא את אלו שכן
הדברים שאת אומרת לי עליי מכים בי כמו אגרופים
החבטות ניתכות זו על זו בקצב מסחרר
עד ללא הותר יכולת התאוששות או הזדקפות מחדש
מוחצות את הלב בבית החזה
מותירות צריבות
ורוח שחוחה
אך את בשלך
מסרבת להכיר בעצם האפשרות שאולי
התחקות אחר מקור הפגיעות שלי
מובילה בחזרה אלייך
את אומרת:
"את מנסה לייצר ריב בינינו"
קרי, אני גם משקרת וגם אשת מדנים
מתענגת על עימות לשם שמיים
אני מצרפת את פיסות התוכחה שלך כלפיי יחדיו
ומתחלחלת מן הדמות העולה בעיני רוחי
שאיני מצליחה אפילו לזהות בה את עצמי
ואני נותרת תוהה ומשתוממת
אם כך את רואה אותי
מדוע זה תבקשי לחלוק את אותו חלל עמי
לא כל שכן דבר מה מעבר לכך?
אתמהה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
