הרופאה שקיבלה אותי עת הגעתי לבית החולים לראשונה והוציאה את צו האשפוז בענייני החזיקה על שולחנה קופסה של מרלבורו לייטס מנטול, בדיוק אותו סוג שנהגתי לעשן באותה תקופה. כשהאחיות הגיעו השכם בבוקר לתחילת המשמרת שלהן הן התכנסו בחדר שיועד להן שעל דלתו נתלתה לוחית עם הכותרת "חדר אח" ושמישהו חרט עליו עם מכשיר חד באותיות דפוס גדולות וגסות את הסיומת "ות" והציתו בזו אחר זו סיגריות ונשפו את העשן לתוך חלל החדר והמסדרון. לא עמדתי עוד בפיתוי והתגנבתי לחדר הרופאה וסחבתי מן הקופסה סיגריה אחת ואיתה ניגשתי אל האחיות וביקשתי שיציתו אותה עבורי, אולם הן הסתכלו בי מלמעלה למטה ואחת מהן אמרה ספק לי ספק לרעותה "אז מה, עכשיו זאת באה ליפול עלינו עם כל הצרות שלה?!" ובאותו רגע הרופאה הופיעה מאחורי ושאלה תוך הרמת קולה "מה זה מנין לקחת את זה? זה שלי נכון? את לקחת את זה מאצלי?" ותוך כדי דיבור היא כבר תלשה את הסיגריה מפי ותפסה אותי בחוזקה והצעידה אותי לחדר הסמוך שהיו בו כחמש מיטות שעל אחת מהן ישבה בחורה צעירה מאוד, כמעט ילדה, עם שיער בהיר בתספורת קצוצה ועיניים חומות גדולות שנתלו בי עכשיו. הרופאה אמרה לה משהו קצר ברוסית שנשמע כאילו הוא מסתיים במילה "עשרים" ואני השלמתי באורח אוטומטי ומבלי שידעתי בדיוק מדוע "ושלוש" כמו הגיל של מפקדת הקורס הקדם צבאי אותו נטשתי ביום העשירי כשעוד ניתן היה לעשות זאת מרצון. ביום החמישי לשהותי הכוללת בקורס הזה, שהיה יום שני בשבוע, אחרי סוף שבוע שבו יצאתי הביתה לירושלים כשהטמפרטורה בה צללה במהלכו מתחת לאפס בלילה שבין שישי לשבת, התחלתי לחוש ברע בדרך למסדר הבוקר וכשהגענו למקום ההתאספות לקחו אותי הצידה והשכיבו אותי על הארץ וכל הגפיים שלי נמלאו בתחושת נמלול חריפה. לקחו אותי למרפאה ברכב והכניסו אותי אל הרופאה הצבאית שאמרה שאני סובלת מנשימת יתר והפנתה אותי לקצין פסיכולוג כפי הנראה על רקע מה שנראה לה כתגובה חרדתית. הקפ"ס היה חביב ונעים להדהים באופן שגרם לי להתענג ולתהות על כך בעת ובעונה אחת. ביום למחרת התעוררתי בתחושה שאני בוערת בקדחת וחברה לחדר הניחה את ידה על מצחי ואמרה שנראה שיש לי חום. שוב התפניתי למרפאה. באותו ערב המפקדת הגיעה לשוחח עמי. בקושי הספקנו להחליף כמה משפטים כשהיא קיבלה טלפון שסחט ממנה תגובה נדהמת ומזועזעת ובמהרה נודע לי ולכל השאר דבר תאונת האוויר המחרידה שאירעה מעל שאר יישוב כששני המסוקים שטסו ללבנון במבנה לפעולה מבצעית שתכליתה אינה נהירה לי עד עצם היום הזה התנגשו זה בזה ושבעים ושלושה חיילים שהיו על סיפונם צנחו אל מותם הנורא. הגנרטור בבסיס ההדרכה בו שהינו התקלקל ולא היו מים חמים במקלחות ורוב החניכים בהכרעה בין לקפוא מקור לבין התבוססות בזיעתם ובטינופת בחרו לדאבון הלב באפשרות האחרונה. כשהתאחדתי ביום שלאחר מכן עם חבריי לקורס חשתי ניכור ודחייה כלפי רובם. לא הצלחתי לשבת בכיתת הלימוד ולהאזין להרצאות. חשתי מחנק ויצאתי החוצה. המפקדת הבחינה בי ושאלה מה העניין. אמרתי שאני לא חשה בטוב והיא לקחה אותי למטבחון כדי שאכין לי כוס תה והפצירה בי לשוב לכיתה מפני שנושא הלימוד שנסב על עננים לסוגיהם השונים הינו בעל חשיבות עליונה לתחום הכשרתנו זה של פיקוח טיסה. אבל אני לא הצלחתי למצוא את מקומי שם עוד ולהשתלב ולבסוף כשהודעתי לה ביום העשירי שהחלטתי לחתום ויתור היא ענתה מיד ובחדות שלדעתה כך מוטב. צורפתי לבחורה נוספת שהודיעה על כוונה דומה והתחלנו לבקר בכל אחת מתחנות היציאה לפי סדרן של מה שמכונה טופס טיולים. כשהתהליך הושלם היינו אמורות לגשת להסעה שתביא אותנו עד לתחנת האוטובוסים האזרחיים אבל בשלב הזה הרגשתי שאני קורסת ולא מסוגלת להמשיך. הלכתי לחדר ונשכבתי על המזרון והתחלתי למרר בבכי בלתי נשלט שלא נראה שיש לו סוף או התחלה. לבסוף המפקדת שלי הגיעה והודיעה לי שלא משנה מה, אני לא יכולה להישאר שם אפילו לא רגע אחד נוסף, והם שולחים אותי הביתה בטיסת תובלה לנמל התעופה בן גוריון שם אמא שלי שכבר טרחו ליידעה בהתאם תמתין לי ותאסוף אותי. את הטיסה העברתי כשבאוזניי נעוצים אטמי ספוג צהובים אשר היו במרוצת אותו שבוע לחלק בלתי נפרד ממני עת שסבילותי לרעש הפכה לבלתי קיימת במהלך לילות ללא שינה כמעט במחיצת טרטור מנועים בלתי פוסק בסמיכות לחדר שבו הלינו אותנו. אמא שלי המתינה לי בשדה כמובטח בפנים מתוחות ושאלה אם אני רעבה או צמאה. היא קנתה לי מאפה משובץ פיסות בצל וקולה וכשסיימתי לאכול ולשתות אמרה שהיא צריכה לשירותים ושאגש איתה. אמרתי שאמתין לה בחוץ אך היא התעקשה והורתה לי להיכנס איתה פנימה ומשכה אותי בכוח בידי וסגרה את הדלת מאוחרי שתינו ואז החלה לסטור לי שוב ושוב בעוצמה בלתי נתפסת ובגערות רמות של מי ומה אני חושבת שאני שיכולה לעשות מה שאני רוצה ושהיא לא תעבור על כך בשתיקה יותר. חודשים אחר כך כשהתעמתתי איתה על כך בחדר הרופא בבית החולים עת שישבנו עם הפסיכיאטר הצעיר שהופקד על הטיפול בי ושאלתי מדוע נהגה כך היא טענה שהייתי היסטרית והיא ביקשה להרגיע אותי, תשובה שנראתה לי תמוהה כי זכרתי את עצמי דווקא מאוד רגועה עד לרגע שהחלה להפליא בי את מכותיה אשר ככל שהיה ביכולתן להשפיע עליי היה זה אם כבר בדיוק בכיוון ההפוך.

הילדה חומת השיער התבוננה בי בשאלה ואף בחשש לאחר שהרופאה יצאה מהחדר פנתה אליי ודיברה רוסית. אמרתי לה שאיני דוברת את שפתה ואז היא החוותה לעבר ציור בצבעי פנדה של יונה המצדיעה מעלה באחת מכנפיה שנתלה על אחד הקירות. התיישבתי על המיטה לצד הקיר והטחתי את גופי כנגדו בכוח בייאוש גלוי. כנראה שכל מעשיי הותירו בה רושם עז כי כמה ימים מאוחר יותר מצאתי אותה יושבת מכורבלת לכדי כדור קטן מצונף בקרן זווית בפינה נסתרת בחצר הקטנה הפונה לכניסה האחורית וכשניסיתי לברר מה מתחולל בנפשה היא נעצה בי עיניים חלולות ורק אמרה לי שלעניות דעתה אני מאוד חזקה.