בשבוע השני או השלישי לאשפוזי הגיעה לבית החולים אישה חרדית שבנה בגיל העשרה אושפז במוסד פסיכיאטרי אחר, השוכן בינות להרים שבין ירושלים ובית שמש. ההתוודעות הראשונה שלי אליה היתה תמצית מרוכזת של האופן שבו יתנהלו מרבית המגעים בינה ליתר הסובבים במקום הלא רחב ידיים במיוחד, בלשון המעטה, שאת חללו נכפה עלינו מעתה לחלוק יחד. אותה שעה ישבתי על אחד הספסלים במסדרון הצר וכרסמתי בנגיסות קטנות תפוח עץ ירוק כשלפתע ננעצו בי עיניה החקרניות מבעד למשקפיים עבי זגוגית ועקבו אחרי כל לעיסה ובליעה במה שנחזה להיות תאווה בלתי מרוסנת, עד שחשתי אנוסה כמעט להושיט לה את הפרי למאכל. היא לא דחתה את ידי אלא תחת זאת הקשתה, בפנים חמורות סבר: "יש לך איידס?"

הסתבר, אם כן, שהגברת לוקה בחרדתיות שברובה התנקזה לתחום הסניטרי, אם כי חלק מדאגותיה (שנדמה זעום בהשוואה ליתר, אבל אולי זה אך היה רושם מוטעה) נתון היה לבנה שהתייסר באותו זמן בידי עמיתיהם של מתעללינו. כשהיה המנקה שחום העור שהגיע מבירת חבש עובר לעת בוקר במסדרון עם מגב וסחבה תוך שהוא מפזם לעצמו בעליצות ומנענע בראשו עטור האוזניות מצד לצד, לא ידעה זו את נפשה מרוב בעתה ונמלטה מפניו כשמפיה עולות זעקות שבר רמות. עם זאת נראה כי מופעיה של זהירות מופלגת זו אינם עקביים בהכרח, משבאחת הפעמים שחברתה הקרובה של שכנתנו לחדר התארחה אצלה והביאה עמה שקית מתפקעת תופינים מגדנות וכל מיני תרגימא נכנסה החרדית החרדתית ומבלי לכלות זמן או מילים ללא צורך שלחה את ידה כמו בהיסח הדעת פנימה עמוק לתוך כל הטוב הזה ושלפה משם מלוא החופן דברי מתיקה אותם מיהרה לתחוב לפיה לנגד עינינו המשתאות. למרבה המזל לפחות החברה התעשתה במהירות שיא והספיקה להפליט לעברה: "תתכבדי בבקשה".

עם זאת לזכותה ייאמר כי היא ידעה להשיב מלחמה שערה ולא להניח לי לחוש ולו לרגע כי אני נהנית כביכול מאיזה שהוא יתרון על פניה במעמד החדש שנקלענו אליו וטרם התחלנו לעכל של חולות נפש מוכרזות. כך, למשל, אגב שיחה עם מטופלת אחרת אודות האבחנות המשוערות כמו גם תחזיות למהלך המחלה והגורמים לה, העירה היא בפני בת שיחה כי לשינה, או ליתר דיוק העדרה, תפקיד מפתח לעניין זה ולפתע זקפה את ראשה, הישירה מבטה נכוחה אליי ואמרה בקול חזק וחד ומבלי להסיר ממני את עיניה לרגע: "אבל זאת ישנה עשרים שעות בלילה לפחות, נכון? נכון שישנת??"... מה שהותיר אותי חסרת מענה פרק זמן לא מבוטל, שכן לא היתה נפש חיה בין כל שוכני בית החולים שלא היתה מודעת לעובדה שכמעט ולא עצמתי עין כבר תקופה ארוכה, עד כדי כך ששיטוטיי הליליים החלו לתת בהדרגה את אותותיהם אף בחולים אחרים ולערער את הצוות משלוותו ואיימו למוטט סדרי בראשית.