''את מערבבת הכל, לא יודעת איפה את נמצאת ,שם או פה, במציאות או בעבר.

את לא יודעת מה את מרגישה ואיפה את...

לא ברור...

כמו חלום....''

רינת הביטה בה כאשר גבותיה מורמות.

היא למדה המון על כך, ושיערה שדברים כאלה יקרו, אך למרות הכל לא היית מוכנה נפשית לזה, והתייחסה לזה יותר במקצועיות מאשר ברגשיות.

רינת יצבה את משקפייה על אפה, והניחה לעט שלה.

''את יכולה בבקשה להסביר לי את ההרגשה שלך במדויק?, כי לא הבנתי, הכל כל כך מבולבל''

נועה הביטה ברינת בסבלנות

''כן,כן אני אסביר לך.

אבל את צודקת הכל מבולבל''.

רינת החליטה להקשיב ביסודיות לנעה, אולי למרות הכל היא תוכל להשתחרר מהמוסד ולחיות כמו שמגיע לה.

''אז ככה, בואי נגיד..'' פתחה נעה את ההסבר, כאילו היא מסבירה לילד קטן ,מדוע אלוהים בחר בירושלים כעיר הקדושה לו.

...''נכון, יש את המציאות, שבה הכל קורה, משפחה חברים לימודים, כלבים וחתולים, שמיים ושמש.

ויש את הדמיון, שנגיד, את קוראת ספר ממש מעניין, שאת שוקעת בו כל כך, שאפילו כשסיימת לקרא אותו , את חושבת עליו ועל הדמויות, וזה מתערבב לך במציאות''

''אז,אמ.. רגע, איזה מין דברים את מדמיינת'' שאלה רינת.

נועה כאילו לא שמעה אותה, והמשיכה בהסבר.

..''אז אצלי זה קשה, אצלי זה לא דמויות מספר, או אגדה, אני, אני בעצמי ממציאה דמויות, דמות אבא, דמות אחות קטנה לסרק את שערה, דמות דודה גדולת מימדים שמפנקת, ואמא שמתרוצצת בבית וקופצת מכל עכבר מתרוצץ..''

עיניה הגדולות של נועה התרחבו, ומכאן אי אפשר היה להפסיק את שטף הדיבור שלה.

''ישנו גם'' היא הסמיקה.

''ישנו גם?..'' שאלה רינת, מתחילה להתעניין ולנתח את מצבה של נועה.

''ישנו גם את לוי, לוי שלא אכפת לו משאומרים, ורק הולך יחף ערום, ולוקח את ידי ואני נסחפת אחריו כמו הרוח..''

נועה הפסיקה לדבר והביטה בחלל.

רינת לא נסתה להעיר אותה, היא ידעה שעוד מספר דקות ההתקף המוזר הזה יעבור לה.

רינת התחילה להבין מה קורה, המציאות היא המוסד, והרופאים, והטיפולים הכואבים, מתערבבים בכך שבאמצע טיפול היא רואה את האבא הדמיוני שלה, ומדברת אל אחותה הקטנה, מבקשת ממתקים מדודתה.

אבל.. לוי, הוא הרי אמיתי הלא הוא שימי. שימי השקט והמופנם שנפתח רק כלפי נועה, הם הולכים יד ביחד ובוהים ביחד באותה נקודה.

אבל האם היא חושבת ששימי הוא דמיוני?

הלא המציאות יכולה להתערבב גם בדמיון?

''הכל בשליטתה לא?'' חשבה רינת.

''היא יודעת שיש לה בעיה, ובנתיים תרופות לא נתנו לה, אפשר להעזר בכמה דברים.

רינת הוציאה כמה סוכריות מתיקה ושפכה לכופסת תרופות ריקה שהיית על הקוננית לידה.

''נועה, נועה '' לחשה רינת לנועה החולמת.

נועה הפנתה את מבטה לרינת, אך לא היית ממוקדת.

''שתי את אלה, הם יעזרו לך, כל יום לפני ארוחת הצהריים וערב.''

''טוב נועה? את תבראי את תראי, עוד תכתבי סיפורים על דמיון ועל מציאות''

רינת מצאה מקום לרגשות, ויצאה בשקט בשקט מהחדר, מותירה את נועה בחלל

''אני מקווה שאשליית הפלצבו תעבוד על הפסכולוגיה כאן'', חשבה רינת בעודה מגישה את הדו''ח לאחות המוסמכת.