עומדת מחכה בכניסה לבניין 4 קומות ישן ומתפורר, מחכה בצפייה, לא יכולה להפסיק להביט במדרגות, ובו זמנית מנסה להראות נינוחה.

הוא אמר שירד עוד שתי דקות כי כרגע יצא מהמקלחת, לא זעף כשאמרתי לו ששחכתי איפה הוא גר, אולי אפילו טעיתי בבנין..

הוא ירד בטבעיות מהמדרגות וחייך כשמבטינו נפגשו. מכנסי דגמ''ח וגופייה לבנה, קפקפי אצבע שגרמו לו להראות שאנטי בטירוף.

הוא ניגש אליי, כרך סביב ידו סביב מותני ונשק בעדינות על לחיי, שערו היה רטוב ומריח ריח שמפו.

כשבאתי להגיב למגעו ולריחו, הוא התנדף ברוח, ממש כמו קבוצת עלים שעפים ברוח.

הבטתי בשתיקה באוויר הריק, שכרגע הרשה לי לדמיין בשבילי משהוא.

באותו רגע ירד אמיר במדרגות עם כפכפי אצבע ודגמ''ח, ונתן לי את הכופסא שהבטיח לי מזמן.

''עוד כמה ימים וזה היה מוצא עצמו בזבל, יש לך מזל'' חייך בחביבות, כשנתן לי את הכופסא מלאת דיסקים ישנים.

אמיר והוריו עברו דירה, ועשו סדר יסודי, בו נאספו המון דיסקים , שאני מצאתי אותם שימושיים.

'תודה'' אמרתי, קצת מאוכזבת מהמחשבה, שהתנדפה לה ברוח.

''תהני'' אמר והסתובב על עקביו.

נשמתי בכבדות, בידי החזקתי אוצרות.

המשכתי בדרכי, כשאני חושבת על הדמות שהתנדפה ברוח, למה היא התנדפה? ולא נכנסה לבית, או נעלמה בדרך אחרת?

הרי אני לא מאמינה, לא מאמינה ברגשות מסוג כזה.

אין כזה דבר, אם יש, זה מתנדף.

אם יש זה חד צדדי.

אם יש, הייתי כבר מוצאת