מאבדת את זיכרון פניך.

מתאהבת בפנים חדשות.

מאבדת את תחושת הגוף שלך כשהוא קרוב אלי.

אתמול (כמעט) הרגשתי חום חדש.

אחר, כנה, אמיתי, תמים.

מאבדת את היום הקדוש ההוא.

הוא חשוב לי פחות מרגעי האושר המתוק שחוויתי לאחרונה.

מאבדת את הרעד שחשתי כשהייתי קרובה אליך.

מתמכרת לרעד חדש, הזה שגורם לי להתעורר ולדמיין פנים חדשות.

מאבדת את הרצון להכיר אותה.

תהיו מאושרים, גם אני מנסה להיות כזו.

מאבדת אותך.

מי אתה?

מי אתה?

הרי מעולם לא הייתה לנו הכרות מוגדרת..

היינו כמעט.

כמעט ידידים.. כמעט מאהבים.

ואז הוא בא... פתח את הדלת בהיסוס ושאל אם הוא יכול להכנס.

ישב לו בשקט מספר רגעים

והבין - הוא חסר לי.

הוא עשה את כל אותם דברים שתמיד היית עושה.

כשחלמתי.

הוא לקח אותי תמיד לאותם מקומות שהיית לוקח אותי.

כשחלמתי.

והכל במציאות...

היום, אחרי שלוש וחצי שנים או יותר, אני יודעת, שאותך אהבתי, המון. הכי.

אבל איתו יש לי סיכוי להשתנות.

והוא נותן לי להרדם לידו בחיוך...

...מאבדת ימים יקרים שתאריכיהם מסומנים לי בצבעוני, הם כבר חשובים פחות, משמעותיים פחות...

מאבדת דקות יקרות של בלבול, מצאתי אותו בכל האפלה...

מוצאת את עצמי מחובקת בזרועותיו ואומרת לעצמי בקול: "איפה אתה?" אתה פה. רק יש לך פנים אחרות, ידיים אחרות.

אתה היית המון, אבל תשמח, הוא יותר.

אתה היית הכל. פעם. הוא עכשיו.

אתה היית כלום, כי זה מה שרצית.

אתה היית. הוא - קיים...